Time Out תל אביב About

איזה שוק: 32 מסעדות וברים מומלצים בשוק הכרמל

אחרי שעוברים על כל הפרטים, בסוף הדבר המשמעותי ביותר בעיצוב דמותו החדש של שוק הכרמל הוא היעדר התיירים. משברי קורונה, כלכלה ומלחמות זה כסף קטן עבור שוק למוד קרבות, אבל היעלמותם של התיירים ברובם מהשוק היא מכה שעדיין מראה אותותיה, ומגדירה את אופיו המתעצב החדש של השוק – יותר מקומי, פחות הרפתקני וכזה שמיועד בעיקר לתושבי העיר. למזלנו, אנחנו חלק מהקבוצה הזו, כך שלמרות שראינו לא מעט עסקים נסגרים בשנים האלו, ראינו גם הרבה שמגיעים לכאן. או לכל הפחות, מקומות שמיועדים גם לתיירות פנים. כן, עכשיו גם המבורגר כשר הופך פה ללהיט. זה 2026, אין מה להתווכח עם המציאות. אלו המקומות שאתם רוצים לבקר בהם בביקור בשוק.

חינאווי פיתה בשוק

שוק הכרמל וחינאווי הם כמו חורף ומטרייה או תל אביב וחפירות, שניים שהם כמעט אחד. ג'וני וכריסטיאן חינאווי, אב ובנו מענף אחר של השבט היפואי הקרניבורי, מביאים את הבשר הטוב ביותר – כי בכל זאת, השם מחייב – מניחים אותו על פלנצ'ה לוהטת, מוסיפים קצת רטבים וירקות בגריל ודוחסים הכול לתוך פיתה רכה ואוורירית, במחיר שמשתדל להיות ידידותי למשתמש.
רמב"ם 1, תל אביב

הולי קאו

אחת לכמה זמן שף טום אביב ממציא את עצמו מחדש ומערבב את סצנת האוכל בשוק. הפעם הוא חוזר למקורות, אל שורשי ההמבורגר מימי פאט קאו, בגרסה כשרה, מוגזמת וממותגת עד לרמת צ'יפס חטאים ורוטב קדוש, רק הבייגלה מעל הראש חסר. בימים אלה נוספו לתפריט נאגטס, שיש האומרים שהם הכי טובים בעיר, שמגיעים גם כסוג של המבורגר/פרייד צ'יקן בלחמנייה רכה או בסלט – וזו כבר סיבה ממש טובה לגשת (או להזמין וולט).
הכרמל 11, תל אביב

אנג'לינו

יוני רפפורט, עולה די חדש מלוס אנג'לס, התגעגע לעגלות טאקו כל כך עד שהחליט לפתוח אחת. נגרו טאקו בעבודת יד, טורטיות מקמח תירס כחול וטאקו לשון עושים כבוד לז'אנר במקסימום אותנטיות ומינימום מחיר, יחסית לתל אביב כמובן.
רבי עקיבא, 20 תל אביב

סאן מיי

עוד עולה חדש, הפעם מרוסיה, התמקם בשוק עםדוכן גיוזות בעבודת יד, מלפפונים דפוקים בגרסה סצ'ואנית ומנות ביס קטנות שכיף לנשנש עם כוס קמבוצ'ה ביד. קלאסי לעצירה קצרה בין דוכני הירקות לבשר.
יום טוב 17, תל אביב

הכרמל 40

הדוכן הנהדר עוד בגלגולו הקודם השתדרג ויזואלית וקולינרית רק כדי לשמור על מקומו בצמרת המזללות של שוק הכרמל. לכריך הדייגים האיקוני ולדגים ופירות הים המטוגנים והצלויים נוספו מנות חדשות ואויסטר ג'ילארדו+צ'ייסר, ביס (או שלוק?) שבעינינו הוא קינוח אולטימטיבי.
הכרמל 40, תל אביב

בוצ'ר בפיתה

בוצ'ר בפיתה הוא הסוס השחור של הכרמל, מקום שאינו מפסיק להפתיע ותמיד משאיר אותנו פעורות פה עם קרייב לעוד. הבשר מגיע מקצביית־העל בוצ'ר שופ והקונספט הוא יציר דמיונם הפרוע של הבעלים, שמתעקשים לדחוס לפיתה נתחים לא שגרתיים למיטיבי לסת. פרט לכך, בשרוול שלהם ממתינים כמה וכמה פופ אפים מסקרנים אז שווה לעקוב.
חבשוש 31, תל אביב

יעקב בכרם

שיתוף פעולה בין אנשי קפה בכרם ויעקב בנחלה מניב ספוט שוק שמח וקז'ואלי שבבוקר מתמקד בקפה ומאפה/כריכים, ובערב ביין ומנות ביסטרו. תפריט אוכל טוב ולא מתיימר ויין במגוון רחב של תוויות ומחירים סוללים דרך לערב נעים, שבהפי האואר הוא עוד יותר משתלם.
רמב"ם 5, תל אביב

OSU

השפעות מיפן וארה"ב בסגנון חופשי נמצאות בדי.אן.איי של OSU, ספק מסעדת שוק ספק דוכן של אייל קיצ'ס (לא ההוא), לשעבר בעלי הדוכן "הכרמל". סמאשבורגר עם חמוצים יפניים וצ'יפס טוגראשי, אודון וסלט סובה מוגשים בנונשלנטיות חמודה שרק מדגישה את היצירתיות שמושקעת בכל קציצה ורוטב.
הלל הזקן 18 תל אביב,לפרטים נוספים

>>ככה עושים שכונה: 27 המסעדות והמזללות הכי טובות בפלורנטין
>>מהשוק האחר: מעדניות ומסעדות מומלצות בשוק לוינסקי

לוסי

בימים שבהם נפתח בר יין חדש תחת כל עץ תל אביבי רענן, נחמד לגלות בר שמוקדש כל כולו לקוקטיילים. נו, אתם יודעים – בר קוקטיילים. לוסי, אחותו הצעירה-עוד-יותר של בר מימון הגם-כן-צעיר, מציג עיצוב חמים שמזכיר מטבח מהאייטיז, ניחן בתשומת לב לפרטים וכמובן בקוקטיילים שמשקפים מקוריות, יצירתיות ואפילו תעוזה.
רמב"ם 5, תל אביב

תתרבות

בית הקפה של אנשי התרבות רון חכלילי ויוסי אוחיון אמנם יגיש לכם קפה וסלטים, ויש גם שלל ספיישלים מבושלים משתנים ואורחים שבאים לבשל את מאכליהם הביתיים, אבל מטרת העל שלו היא להפוך למקום שבו הבוהמה התרבותית של תל אביב נפגשת, מתווכחת ומחליפה רעיונות.
הכרמל 12, תל אביב

מעורב ירושלמי

דוכן המעורב ירושלמי שפעל בסבנטיז בשוק התקווה הוקם לתחייה בשוק הכרמל על ידי נכדיהם של הבעלים המקוריים. פלנצ'ה לוהטת, באגט טרי ותערובת בשר וחלקי פנים צרובים – הכי קלאסיקה ישראלית.
רמב"ם 2, תל אביבלפרטים נוספים

איקארי

ארוחות יפניות שערכה בביתה ובקפה שפירא עודדו את מנאמי אונו לקפוץ למים התוססים של שוק הכרמל, בתחילה בפופ אפ ובהמשך בבית קפה יפני קטן וחמוד. התפריט מורכב ממנות נוסטלגיות אותנטיות, כולל ראמן פשוט אך מעולה, ואם מתעלמים לרגע מרעשי רקע אפשר לחשוב שהגעתם לסמטה קטנה בטוקיו.
מל"ן 39, תל אביב,לפרטים נוספים

אהן תאי

מסעדת שוק תאילנדית קטנה ולא מתיימרת היא בדיוק מה ששוק הכרמל צריך. החשודים המיידיים מוצלחים ומתובלים כהלכה וכדאי להקשיב להמלצות של בעלת המקום ולנסות מנות לא מוכרות, כי המחירים סבירים ואפשר לוותר פעם אחת על פאד תאי (שהוא מצוין כשלעצמו, שלא יובן אחרת).
ישכון 45, תל אביב,לפרטים נוספים

כרמליטה

עם כל כך הרבה מזללות אסיאתיות, טוב שנשאר בכרמל מקום לפיצה. בכרמליטה תוכלו לנשנש סלייס על הדרך או לשבת לפסטה ודרינק כשרים למהדרין. בשם הפלורליזם אנחנו בעד.
מל"ן 45, תל אביבלפרטים נוספים

איסאן

מחלוצות הגל התאילנדי בשוק, מסעדה קטנה ואותנטית שמנסה להתיישר עם החך הישראלי ובו זמנית מציעה אפשרות לבחירת דרגת החריפות, מפיקנטיות עוקצנית ועד אלוהים תשמור.
רבי עקיבא 22, תל אביב

מפגש רמב"ם

פאר השווארמה מבית הבסטה, הסטנדרט הגבוה בעירנו לגילופי בשר. לצד שיפודים ושאר מטעמי שוק, מיקס הרחוב-יוקרה של הבסטה ירד לעם והפך לאחת הנקודות העמוסות בשוק, גם בשעות הערב. אל תשכחו להוסיף עמבה ולהתענג על כל ביס.
רמב"ם 3, תל אביב

מוריס

ממשיכים באווירת הנו-בולשיט של הבסטה, בר קטן ומהודק עם אווירת אולדסקול וברמנים שאשכרה יהיו מוכנים לשבת ולדבר איתם, תוך כדי שהם מוזגים מטעמים לכוס שלא מתחכמים. כבר חשבנו שנגמרו כאלו בעיר.
השומר 5, תל אביב

בורקס טורקי אמיתי

ספוט הבורקסים הוותיק אולי אינו זוכה לתהילה כמו המקומות החדשים בשוק, אך הוא לגמרי ראוי לה. במיוחד עכשיו, בורקס פריך וזהוב עם ביצה קשה, רסק עגבניות וחמוצים פורטן על נימי הלב כאוכל מנחם אוניברסלי.
הכרמל 39, תל אביב

מה שהתחיל כפופ אפ עם מנה אחת בלבד התרחב למסעדת שוק תאילנדית על כל המשתמע מכך. השף והבעלים מתי נקש מתאים את התפריט לעונת השנה, אך בכל זאת כדאי לבוא מוכנים להזיע מרוב חריפות גם בקיץ וגם בחורף.
סמטת הכרמל, 31 תל אביב

הבוריקה

השמש יצאה – בוריקה עם ביצה: הרבה לפני שאוכל רחוב היה ה־דבר, קובי בוריקה כבר עמד שם, הרעים בקולו סלוגנים קליטים והגיש ללקוחות מגרגרים עלה בצק מטוגן דקיק ולוהט ובתוכו ביצה ותפוח אדמה, מנה שגם כיום היא בין הטובות והמספקות בשוק.
הכרמל 42, תל אביב

המנזר

קשה להפריז בחשיבות המנזר למרקם החיים הבלייני בעיר. היפסטרים ובורגנים, סאחים ומסטולים, לכולם יש מקום בבר המיתולוגי על כוס בירה במחיר הוגן. באמצע השבוע בשעות הצהריים הדיל משתלם עוד יותר בזכות 20 אחוז הנחה על כל התפריט, כולל אלכוהול.
המנזר

שניצל לוהט וקראנצ'י שהרגע יצא מהמחבת, חצילים מטוגנים ומטבוחה ולימון כבוש מתוצרת בית בתוך לחמניית חלה – סנדוויץ' יום שישי מוגש בשוק כל השבוע, ואין שמחה גדולה מזו.
סמטת הכרמל 37, תל אביב

היט סמאש בורגר

חור בקיר, למי שמכיר, עם סמאש בורגרים קולעים במשקלים קטנים ומחירים נוחים – מושלם למנצ'ס לרגע ולהמשיך הלאה. רוטב הבית הסודי מותיר ניחוח אוממי מתבקש, והבצל הקריספי בול בפוני.
רמב"ם 2, תל אביב

פרנה בשוק

לאחר שהבנו את הקסם שבשניצל בחלה אפשר להמשיך הלאה. השלב הבא הוא בשר בלחם כפי שמכינים בפרנה בשוק, לדוגמה פרנה במילוי אסאדו או עוף עם רטבים וממרחים מעניינים. שף דור זגורי מכין אוכל רחוב במובן הטוב של המילה, ומדי פעם מפתיע בספיישלים מעניינים במיוחד.
רמב"ם 2, תל אביב

פנדה פיתה

מה עוד אפשר לומר על פנדה שטרם נאמר? הפיתות שאין שניות להן (יש לנו חור בלב בצורת פיתה חציל עננים), האווירה המחויכת ואפילו התור האינסופי שמאותת "כאן יש מוסד". ביס אחד ויותר מזה לא צריך כדי להשתכנע.
מל"ן 45, תל אביב

המלביה

עזבו אתכם מהמלבי המעולה כשלעצמו, כי המלביה היא לא רק מקום לאוכל. בפועל מדובר בסוג של מועדון פתוח לבני 20 ומטה, שמסוגלים לחפור שעות כשהמלבי הוא רק תירוץ.
גדרה 28, תל אביב

שמואל

הקבבים של שמואל טוענים לכתר המנה הטובה ביותר בשוק ובצדק. הם רכים, קפיציים, מתובלים בלי להתבייש ומוגשים עם רטבים שנספגים בפיתה לביס מושלם. יותר מזה? ובכן כן, נסו את גרסת הקבב המפורק עם פלפלים חריפים על הפלנצ'ה.
הכרמל 21, תל אביב

Smoked Kitchen

שניצל בחלה, שווארמה וקבב יש בשוק בשפע, אך סמוקד קיצ'ן מתרחק מכל אלה ועוסק במה שחסר באמת – כריכי בשר מעושן. בג'בטה, לחמנייה מתוקה או צלחת, הפה מתמלא בטעמים מעושנים-חריפים שתמיד עושים לנו את זה.
הכרמל 46, תל אביב

בירבזאר

אם כבר לעצור לבירה בשוק אז בבירבזאר – מחלוצות שוק הכרמל (כאן מאז 2015) ובזכות המגוון הרחב, המחירים השפויים והאווירה. מקום כלבבנו, וזה אינו דבר של מה בכך.
ישכון 36, תל אביב

מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה

סוף החודש הראשון של שנת 2026 דוהר לעברנו, ובמרכזו המגזר הערבי בישראל תובע את מקומו: בשבוע שעבר נערכה הפגנה בהשתתפות רבבות בסכנין נגד האלימות הגואה במגזר הערבי ואזלת היד של המשטרה, לצד שביתה כללית מסיבית, ואיכשהו, גם על המסך השפה הערבית – ששנים הודרה ממנו – חוזרת בנגיעות קטנות. זה התחיל עם "נוטוק" המצוינת של "קשת", נמשך עם "יאפא" שזכתה לשבחים (גם כאן), ועכשיו מגיעה עוד סדרה שמביאה את המציאות של המגזר – בצורה הכואבת ביותר.

>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

"סאדה" היא דרמה משפחתית חדשה, שעלתה השבוע בערוץ "מכאן" (33) בשפה הערבית, אבל זמינה לצפייה גם באפליקציית כאן BOX. הערוץ "מכאן" ממשיך במגמה של יצירה מקורית – אחרי הריאליטי המוזיקלי הלוה "אלמייכ אילכ", עכשיו גם מגיעה סדרת דרמה מושקעת ואיכותית עם כל הפיצ'רים של "סדרת תאגיד". יש פה ליהוק חזק, יש פה צילום וקצב טוב – ומעל הכל יש פה סיפור מצוין. סיפור של עצמאות.

במוקד הסיפור עומדת לובנא (ענת חדיד), גננת בת 55 שמותו של בעלה גורר אותה לתוך סערה בלתי צפויה. מפעל הקפה שאותו ניהל בן זוגה עומד בסכנה, ואחיה רוצה למכור אותו כדי לבנות פרויקט נדל"ן. אלא שלובנא בוחרת בדרך של מלחמה עיקשת נגד הזרם – נגד הסביבה השמרנית ואפילו נגד המשפחה שלה, שלא מאמינים שהיא תעמוד במשימה. בדרך היא נתקלת בכל המכשולים – דת, גזענות, שוביניזם וגם משפחת פשע מקומית – שמאיימת להכניס אותה למלכודת.

שלוש יוצרות עומדות מאחורי הסדרה, שלושתן נשים: סמירה סרייה (ששיחקה ב"פמת"א" ו"פאודה", בין היתר), התסריטאית נעה גוסקוב, ומיכל אהרוני שמוכרת בעיקר בשל היותה קול אמיץ ברשתות החברתיות, אבל היא גם מחזאית ותיקה (שהבולט שבמחזותיה הוא "אנגינה פקטוריס", בכיכובו של דבל'ה גליקמן); וגם זה, בעיניי, סטייטמנט: גם כי מדובר ביצירה מאוד פמיניסטית, אבל גם בגלל שיתוף הפעולה שיש מאחורי הקלעים – יוצרות יהודיות וערביות מביאות את הקול של החברה הערבית למסך.

היופי של הסיפור הוא שלצד הבעיות שהוא משקף (כולל היחס הקשה ללהט"בים במגזר הערבי, שמופיע באופן נדיר על המסך), הוא בסופו של דבר אוניברסלי – כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו, בטח בשאלת ההליכה לדרך עצמאית והקשיים שהיא מעוררת. הדמות של לובנא מבינה בדרך הקשה – עצמאות היא אולי משהו נשגב ורצוי, אבל הדרך אליה תמיד תיתקל במכשולים, בשמרנות, באנשים מסביב שלא יבינו מה אתה עושה ו"בשביל מה זה טוב". על אחת כמה וכמה כשאת אישה בתוך חברה דתית, שמעזה להיכנס לעולם העסקים הנחשב (עדיין) כטריטוריה גברית מובהקת.

"סאדה" לא חפה גם מקלישאות: היא מסתיימת בלונג שוט של העיר (כמו שראיתי כבר בכ-15 סדרות תאגיד), יש תחושה של שחקנים שראיתי זו הסדרה השלישית או הרביעית (האם כל סדרה בערבית צריכה לכלול בקאסט את הישאם סלימאן ושאדי מרעי?), שלא לדבר על ההופעה (החמודה) של בן יוסיפוביץ' – שהוא כנראה חלק מתנאי המכרז על כל סדרה של תאגיד השידור הציבורי. תתחילו בו, ותמשיכו עם כל היתר.

אבל האמת היא שכל זה קטן לעומת הסיפור הגדול.כי "סאדה" היא, בפירוש, סדרה מצוינת. היא כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא.

ועוד דבר שאהבתי במיוחד: הסדרה אינה נטולת הומור. למרות שהיא מתעסקת בנושאים קשים, היא יודעת להעלות חיוך (רגעים כמו אבו ורדה שר את "i will always love you", או יוסיפוביץ' בתפקיד שליח של מברק מזמר, ובטח הסצנה שבה לובנא עושה פוילע שטיק עם משגיח הכשרות – הם ברכה של ממש) ולתת את האתנחתות הקומיות במקומות הנכונים, בלי להוריד מהחומרה ומהאמת שהיא מביאה למסך. וזה רק מוסיף.

ל"סאדה" יש בעיה שנובעת מהמדיום שבו היא משודרת: "מכאן" הוא ערוץ חשוב במגזר הערבי, אבל החשיפה שלו לקהל היהודי הרחב נמוכה. וחבל. כי "סאדה" שווה הזדמנות גם בכאן 11 – היא מספיק איכותית, מספיק מעניינת ומספיק אוניברסלית כדי להופיע גם בפני הקהל הרחב. מי יודע? אולי דווקא בתקופה שבה הקול של המגזר הערבי מושתק (אפרופו ההפגנה בסכנין, שזכתה להתעלמות תקשורתית די גורפת) היא תצליח גם להרים את קרנה, וגם להביא סיפור אנושי טוב למסך. שזה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות בימים האלה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל"

>>אמיתי אריכא הוא מוזיקאי, זמר, יוצר וחוקר. מלקט מגיל צעיר מנגינות שורשיות ממורשת תימן העברית, חוקר את ביצועיהן המגוונים ומבצע בעצמו. חניך של כל אותם ישישים זכורים לטוב שהקשיב להם בצמא בבתי הכנסת ממורשת תימן, בהתכנסויות החגיגיות ובישיבות הג'עלה המסורתיות. פיתח צליל חדש של הסגנון ביחד עם פרויקט ה-D-ONE, צליל הנטוע עמוק בשורשי המסורת הזו ויחד עם זאת גם חדשני ומרענן.אלבום הבכורה של הפרויקט יצא בחודש שעברוהוא זמין בכל הפלטפורמות.

>> הנס הגדול של בית ספר רימון // יהודה עדר
>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור" // נועם ענבר
>> המלחמה המציאה את הסאונד שאנחנו אוהבים // תמר אפק

לפני כעשור נטשתי הכול. עזבתי את הדירה ואת הלימודים, התפטרתי מהעבודה ויצאתי לנדודים ברחבי הארץ. גם את המוזיקה נטשתי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שאני לא מרגיש סיפוק ותקווה במה שאני עושה.כולם אמרו לי שלא עושים כזה דבר. לא עוזבים פתאום באמצע החיים פרנסה ובית ועתיד. אבל הבפנים שלי לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל ולצאת אל הטבע, להיות עם עצמיותי.

בכל השנים שחלפו עד אז הייתי תמיד עם רגל וחצי במוזיקה. הכלי המרכזי שלי תמיד היה הקול. ליוויתי את עצמי ולפעמים הייתה להקה בסביבה. אבל היה משהו בהבעה הווקאלית שהיה עבורי דרך לחדירה אל הלב. שרתי כל מיני חומרים שהתגלגלו אלי, שירים בעברית, באנגלית, בספרדית, אפילו קצת בצרפתית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח לממש את מה שאני מיועד לו.

כי היה לי סוד שנח אצלי במרכז הלב. סוד מוזיקלי, רגשי-רוחני, שרק לעתים רחוקות סיפרתי אותו דרך השיר.
הייתי ילד מוזיקלי. תמיד הקשבתי לצלילים ושרתי לעצמי. בכל טקסי הגן או בית הספר נבחרתי לשיר או לקרוא משהו. עולם חדש של אנרגיה וקשב נפתח לי כשגיליתי את הפטיפון שהיה מונח בבית ללא שימוש ותקליטי הסיקסטיז והסבנטיז שהיו לידו.אבל איכשהו תמיד הרגשתי שזה שייך לעולם אחר, לעולם שאינו אני. זה היה יפה ומענג אבל לא לגמרי שלי.

כשהייתי ילד בן 11-10 בערך, הלכתי ביום שישי אחד לבית הכנסת של סבא שלי. זה היה בית כנסת בסגנון תימני שסבא שלו היה בין מקימיו ב-1926. עד היום אני לא מבין מה בדיוק משך אותי לשם. אני חושב שזה היה ביטוי כלשהו למרד בהורים. היו לא מעט מתיחויות בבית שלי והרגשתי בודד ולא מובן, ורגליי שהוליכו אותי פתאום לבית הכנסת של סבא היו כמו חיפוש עצמי ראשון.

בית הכנסת היה מלא באנשים. ניגשתי אל מקומו של סבא שלי, שהיה מופתע לקראתי והתיישבתי לידו. לפתע התחילו כולם בשירת התפילה של שבת. הייתי המום. עשרות אנשים שרים ניגון פשוט, עתיק וחודר שהלם בי בחזה. הקול הזה שעלה מכולם והדהד מסביבי היה לא רק שירה כאן בבית הכנסת, אלא קול שבא אלי ממרחקי זמן ומקום ולקח אותי איתו לשמיים גבוהים עתידיים כלשהם שלא ידעתי למצוא להם ניסוח.

הרגשתי שבלי להתכוון מצאתי את הפולק-מיוזיק שלי, את הבלוז. מצאתי את השבט שלי.
הייתי נחוש ללמוד את השירה הזאת, את הדרכים שבה היא נעה ומהדהדת. וזה היה בכלל לא פשוט. לא הבנתי איך שרים את הדבר הזה וגם לא היה מי שיסביר לי. הייתי מתעורר לפנות בוקר וצועד אל בית הכנסת, יושב ליד כמה מזקני השבט שתמיד הגיעו ראשונים והתחילו בניגון קצבי חרישי לשיר את התפילה. ישבתי לידם כמו גור רך תחת כנפי דרקונים אדירים וניסיתי לקלוט כיצד הם שולחים את לשונות אש השירה.

בתהליך ארוך ומפרך ומתוך התמסרות גדולה הצלחתי אט אט להבין את תורת המוזיקה ולשיר אותה עם כל השבט. מאוחר יותר השתתפתי גם בכינוסי הג'עלה המסורתיים ולמדתי לחנים משירת הדיוואן (ספר השירים התימני) וכשגיליתי את ארכיון הספרייה הלאומית, הייתי יושב בו שעות רבות עם גלגלי הטייפ הגדולים, מקשיב ומפענח הקלטות אתנוגרפיות ישנות שהכילו עבורי אוצרות יקרים מופלאים.

כך הלכתי וליקטתי עוד ועוד לחנים ושירים וכל אחד מהם היה לי כמו מכתב פרטי עתיק מן העבר. אבל בכל זאת לא ידעתי מה הלאה. ביצעתי אותה רק באירועים אמנותיים קטנים, אבל איך להגיש את זה לקהל הרחב? חששתי: האם יצליחו להקשיב למוזיקה הזאת כמו שאני מרגיש אותה? האם יש בכלל מקום לקול הזה שלי שרוצה לדבר שפה קדומה-חדשה כזאת? הופעתי עם כל מיני חומרים בזמן שהקול הזה הייחודי שלי שעלה מתוך הוויית השבט הלך ודעך, הלך ונאלם.

ולכן קמתי ונטשתי הכל. הייתי מאוכזב מעצמי, מהמוזיקה, מהעולם שאין לי בו מקום. יצאתי לגלות.
ובאמת הכל עזב אותי. כל המוזיקה שליוותה אותי בחיים הלכה ונשרה ממני וכל הרצונות והשאיפות הקודמים כבר לא היו רלווונטיים. אבל המוזיקה השורשית שלי, באופן לא צפוי, דווקא הלכה והתחזקה לי באוזן. התחלתי להיזכר בלחנים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כל יום חוויתי מעבדת יצירה מרגשת. הייתי מתעורר ביער או במדבר ופותח את היום בקריאה ונגינה. מטייל כל היום ובערב שוב מנגן, נזכר בשירים, שר אותם, נותן להם לנגן ולהדהד לי בגוף ויוצר בהם מחדש.

הכל עשיתי על היוקולילי שהיה לי באוטו, יוקולילי שבכלל לא ידעתי לנגן בה. לימדתי את עצמי לנגן עליה בטכניקה אישית משלי ואיתה עבדתי על השירים. אחרי תקופה לא קצרה היה לי פתאום פרויקט מוזיקלי שלם ביד.באותם ימים פגשתי מחדש חבר מהעבר, ירדן ארז, שהוא אחד המוזיקאים הנדירים והרגישים שאני מכיר. השמעתי לו את החומרים והוא, בתהליך חיזור הדרגתי, השתלב בנגינה והביא איתו רעיונות יצירתיים משלו. כך פיתחנו ביחד את המופע, הקמנו הרכב והעלינו אותו לראשונה לקראת סוף 2018.

מאז אני מופיע עם הלהקה מהגולן ועד שדה בוקר. הפכנו להרכב בדיוק רגע לפני טלטלות גדולות בארץ ובעולם, אבל הצלחנו לשמור על המשכיות היצירה ובסוף דצמבר 2025 הוצאנו אלבום בכורה מאוד מאוד מיוחד.כשאני מסתכל לאחור אני רואה כיצד דווקא הצלילה הזאת שלי אל ריק לא מוגדר, כשנטשתי את חיי היומיום הרגילים, היא זו שנתנה למוזיקה מקום לשרות עלי מחדש ואפשרה לי למצוא את הקול שלי אל פני העולם.

כיום, כשאני מופיע או מלמד ומביא גישה חדשה אל תוך המוזיקה העתיקה הזאת, מרגש אותי להיזכר באותו ילד שהייתי, ילד שלא ידע ולא הבין דבר, אבל הרגיש את זה עמוק מבפנים והתאמץ כל כך בהתמסרות גדולה מתוך אהבה וכבוד למסורת השבט. אני חושב שזה עוזר לי כיום להיות תמיד במקום הילדי הזה, הסקרן והצמא לדעת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"כולנו אלונה, צועדים בתוך איור חשוך, מוקפים צללים ועצים גדולים"

שירה גפן נתנה לי במתנה את אלונה. אני אוהב את הספרים של שירה, ואל אלונה התחברתי מיד. אולי כי היא מזכירה לי את הבת שלי – ילדה שמדברת עם עלים ועם עצים. כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה לפגוש את אלונה על הבמה, להפוך אותה מדמות בספר לדמות חיה. ורציתי גם לעבוד עם שירה, שיש בה משהו מאלונה.
>>"הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל"

שירה ואני אוהבים ספרי פופ-אפ, ומתוך זה נולד הרעיון למופע שבו אלונה חיה בתוך ספרים. דוד פולונסקי הצטרף, ויצרנו ספר פופ־אפ קטן עם אלונה מיניאטורית, שמקפצת מדף לדף. והיו הרבה מצלמות בתוך הספרים, ופנסים מיוחדים, מסכים, מחשבים – כל מה שאני אוהב לעשות בהצגות שלי. אבל אז פרצה המלחמה.

חודשים לתוך המלחמה חשבנו שהפרויקט יידחה. אבל אז בעצם הבנו שדווקא עכשיו צריך להתחיל. חיפשנו שקט, ילדה ואור. שכרנו סטודיו, מילאנו את הבמה בעלים, ודוד פולונסקי עיצב, פיסל וצבע. אלונה גדלה והפכה לילדה בגודל רגיל. הקשבנו למה שהיא מבקשת לעשות: לא צעצועים טכנולוגיים, אלא אור, צל ודמיון. כך נוצר מופע בלי פירוטכניקה. כלומר עם, אבל הרבה פחות.

ומרגע שחשבנו על הטכנולוגיה בעיניים של הילדים, המקרן כבר לא היה מכשיר שמקרין וידאו ממצלמה אלא פנס. פנס מתוחכם, פנס קסם, אבל קודם כל – פנס. ועשינו צלליות, ואנימציה של סילואט, והחלפנו צבעים. גוני פז, אביב הורביץ ורותם גולדנברג הצטרפו והנפישו את הבובה, שי דרור עבד עם הרוח והצבע, ואסף רוט עם הקולות והצללים. כל אחד הביא פעולה, חומר או איכות, והכל הצטבר לסטודיו רוחש ופעיל, ממש כמו הגן שבספר.

ככה ביימנו את המופע, שירה ואני. לא אדפטציה של הספר אלא כתהליך פתוח של הקשבה לכל השותפים ליצירה. לא ביימנו את אלונה, אלא עקבנו אחריה, אחרי הפעולות שהיא מבקשת לבצע, הקצב שהיא מכתיבה, היחסים שלה עם החומר של העלים, האור של המקרן, והצללים.

וברקע עוד ועוד מלחמה. וככל שהמלחמה גברה, עם אזעקות, טילים, מפונים והרוגים, הרגשתי שאנחנו כולנו אלונה, צועדים בתוך איור חשוך, מוקפים צללים ועצים גדולים. וכמו אלונה, שכל אחד צריך עלה שנשר מהעץ, ינחת על הראש, וילווה אותנו הביתה. והעלה הזה היה הפרוייקט עצמו. כי חלק גדול מהזמן הייתי יחד איתה, מוקף בעלים, והיא היתה לי נחמה ומקלט. בועה של תום ורכות.

ואלונה גדלה ויצאה מהסטודיו לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה וזכתה בפרסים, ובסוף השבוע הקרוב היא תגיע לאולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. וכל פעם שאני פוגש אותה, כשאנחנו עושים חזרה על הבמה, אני נזכר איך היא הצילה אותי במלחמה.
"על עלה ועל אלונה", 31.1, אודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב.לפרטים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הגודל לא קובע: דומינו'ס השיקו פיצה עבה. האם היא מהווה תחרות?

לפני זמן מה ראיתי סרטון טיקטוק של ילד בן 10, שהוריו עשו לו מבחן טעימה עיוור של פיצות. מולו ישבו 3 משולשי פיצה של שלושת הרשתות הגדולות, והילד מכוסה העיניים טעם, וניחש איזו פיצה שייכת לאיזו חברה. בעוד הוריו התלהבו מכל תשובה נכונה, כל מה שעבר לי בראש זה "מה הבעיה?" – הפיצה העבה ביותר היא פיצה האט, הדקה ביותר תהיה דומינוס והשלישית פאפא ג'ונס. גם ילד בן 6 יכול לנצח במבחן הזה. אבל עכשיו מישהו בדומינוס החליט לטרוף את המשולשים, ולשנות סדרי עולם.
>>פטיסרי נוט סורי: לא ככה עושים קינוח פיצה, ולא ככה מתמחרים אותו

"העבה של דומינוס" היא פיצה חדשה ושוברת הרגלים שכשמה כן היא – מציעה עיגול 13 אינץ' של פיצה עם בצק עבה, שמתיימרת להביא את אותה אווריריות ופריכות קלה שמאפיינת פיצות מן הסוג הזה. באופן טבעי, זה אומר שאת הפיצה הזו נשווה למתחרה שהפכה את העובי למיתוג המרכזי שלה, זאת עם ההאט, ולא בטוח שההשוואה הזו מחמיאה לפיצה החדשה שעוד מוצאת את דרכה בזירה העבה יותר. רוצה לומר שהשורה התחתונה פשוטה – קשה לי להאמין שחובבי האט יעברו לדומינוס לטובת הפיצה הזו, אבל חובבי דומינוס שירצו לגוון אולי ימצאו בה פתרון נחמד.

המדד הראשון והמובן מאליו של פיצה עבה הוא, ובכן, העובי – ודווקא כאן העבה של דומינוס נופלת. בעוד שאזור הקראסט מצליח להתעלות לגובה מוצלח (ויש לו עוד הפתעה מבריקה, אבל נגיע לזה תיכף), מרכז הפיצה – האזור אליו מתנקזים כל המשולשים – לא עומד בעומס, וקורס תחת התוספות. כלומר, יש ירידת נפח משמעותית מהקשה של הפיצה ועד לשפיץ. ביניהם יש כמה אזורים שזוכים לאותה אווריריות מתבקשת ובועתית של בצק עבה, וגם תחתית הפיצה זוכה לצבע די נאה, אבל כשזה מגיע לתוספות גדולות (למשל, פפרוני וחלפיניו) – זה הרגיש כאילו מרכז העיגול איבד מעוביו, והתכווץ חזרה לגודל הטבעי של דומינוס.

וזה חבל, כי האזורים בהם היא נשארת אוורירית מוצלחים למדי, לא שמנוניים באותה ההרמה של המתחרה (אם כי זיהיתי כמה כתמי שמן צהבהבים) ועם טעם מלוח ולא רע לבצק עצמו. אם תזמינו את הפיצה הזו, תדאגו לא לבקש תוספות כבדות, ותסתפקו בזיתים קלילים ככל האפשר, ופשוט אל תצפו שהשליש התחתון של הפיצה, האזור עם השפיץ, יישאר עבה ופריך כמובטח. בצד השני לעומת זאת, יש כבר יציאה שבאמת מצליחה לבלוט גם על רקע המתחרים – קראסט בציפוי חמאת שום ופרמז'ן קריספי.

חשבתי שזה יהיה סתם, אבל איזה קטע מעולה. אתם מכירים את הבעיה; סיימתם את החלק הנאה עם הרוטב והגבינה, וכל מה שנותר זה הקשה, החלק היבש, הבצק הזה שנתקע לכם בגרון. אני אישית מחובבי הקראסט פיצה, אבל יש אנשים שלא מסוגלים לשאת אותו בלי איזה רוטב, מילוי או הסחת דעת. ובכן, העבה של דומינוס נמרחת לקראת סיום במעטה של חמאת שום, עליו מודבק פרמז'ן שזוכה לשיזוף נאה בתנור הפיצה. התוצאה היא כיסוי שהופך את גוש הבצק העבה (הפעם באמת עבה) של הקצה לבעל טעם ייחודי ומעורר תיאבון שיגרום לכם לסיים הכל בקראסט מוצלח. גם אם טעם החמאה לא מי יודע מורגש, הפרמז'ן נותן בראש והופך את הסיומת לתענוג. או אם לסכם זאת אחרת, חבל שלא עשו את כל הפיצה העבה של דומינוס מהחלק של הקראסט.
העבה של דומינו'ס, 78.9 ש"ח במשלוח, 63.1 ש"ח באיסוף למזמינים בדיגיטל, כלסניפי דומינו'ס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק. זאת העיר של שימי אטיאס

תחשבו על מספר. שימי אטיאס (48) הוא אמן חושים ומנטליסט, מה שאומר שהוא יודע שאתם קוראים את המדור הזה. הוא פרץ לראשונה כשהגיע למקום הרביעי בריאליטי "אורי גלר מחפש את היורש" מ-2006, שיתף פעולה עם נמרוד הראל בתוכנית "המופע הבלתי נתפס" והשתתף בעונה השנייה של הריאליטי "גולדסטאר". גר עם אשתו ושלושת ילדיו בעיר, והאם המספר שחשבתם עליו הוא שבע? בין אם כן ובין אם לא, את הופעותיותוכלו למצוא כאן.

1. שכונת בבלי

אני מת על השכונה שלנו. לדעתי מרוב שאני מדבר עליה יש לי חלק בעליית מחירי הדירות כאן. בגיל 25, כשעברתי לתל אביב בסטטוס רווק, כבר חיפשתי דירה בשכונה. יש לה איזה צביון שיותר קרוב לקיבוץ מאשר לשכונה בתל אביב. הקהילה כאן מאוד מחוברת ומגובשת, ולמרות שזו שכונה גדולה, התחושה היא שכולם מכירים את כולם. לא סתם הכינוי של השכונה הוא ״קיבוץ בבלי״.

2. פארק הירקון

אני גר סמוך לפארק ומאוד אוהב אותו. כבר 20 שנים שאני רץ בו 3 פעמים בשבוע. כשאני רץ אני חולם חלומות ומסדר את הראש. חלק גדול מהקטעים שאני מבצע עלו לי תוך כדי ריצה בפארק. מבחינתי זה זמן ניתוק מכל רעשי הרקע. האזור שאני הכי אוהב לרוץ בו זה גבעת המופעים. כמעט כל יום בקיץ יש שם הופעות ענק, וכיף לרוץ ולראות כל יום איך מחליפים את במות והעיצוב של המופע. בכלל יש עוצמה גדולה לרוץ סביב מתחם הופעות תוך כדי ההכנות למופע, לא פעם על הדרך אני גם מרוויח תוך כדי ריצה איזה באלנס. השנה יצא לי את פאר טסי, אביב גפן ונעה קירל.

3. חוף הצוק

זה ידוע שאין על החופים של תל אביב, ושישי אחר הצהריים זה הזמן המועדף שלי בשבוע, כשהרוגע נוחת על העיר. אני מאוד אוהב לקבל את השבת עם המשפחה בחוף הצוק. הילדים גם מצאו פינה סודית, אני לא יכול לתאר לכם איפה כי היא כבר לא תהיה סודית. רק אגיד שמהכניסה לפנות ימינה, ולספור 350 צעדים. הבילוי בשישי בחוף זו גם הזדמנות בשבילי לרוץ כמה קילומטרים לפני שאני יושב במסעדה, ומעלה הכל בחזרה.

4. דיזנגוף סנטר

המבוך הגדול בעולם. מדהים איך לפני שנים הספידו את הסנטר והוא חזר בגדול. לא משנה כמה קניונים ומרכזים יקומו, דיזנגוף סנטר זה סמל תל אביבי, מקום שתמיד כיף לבקר בו. התאהבתי בדיזנגוף סנטר לפני המון שנים כשהשתתפתי שם בפסטיבל, כאשר 3 פעמים ביום תלו אותי בגובה עשרות מטרים, כפות בכותונת משוגעים, והייתי צריך להשתחרר בפרק זמן קצוב. עד היום שאני מטייל בסנטר חוזרים לי פלאשבקים מהקטע ההזוי הזה. אני חייב לומר שגם אחרי מאות ביקורים אני תמיד מסתבך ולא יודע מאיפה נכנסתי ולאן הגעתי. אבל זה חלק מהייחוד שלו ויש בזה משהו מגניב.

5. החלוצים 56

בגיל 13 ההורים שלי הביאו אותי פעמיים בשבוע מקרית אתא לרחוב החלוצים 56 בתל אביב. היה שם בית ספר לאומנות חושים (אני כותב את זה וחושב איזה מצחיק זה נשמע, ממש ממשפחת הארי פוטר), בשנות ה-90 הדרך מהצפון לתל אביב הרגישה כמו נסיעה ממדינה למדינה, לפחות לתחושתי. שם למדתי את הבסיס של כל מה שאני עושה היום. גם היום, אחרי מעל 35 שנים, בכל פעם שאני עובר בסביבה אני הולך לראות מה קורה שם וזה מרגש אותי עד היום. שם התחילו לצמוח חלק גדול מהחלומות שלי.

מקום לא אהוב בעיר

ללא ספק השיפוצים בכל העיר ועבודות הרכבת הקלה, אבל היחס שלי לזה הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד כל העיר בעבודות ובשכונה האהובה שלי כל בניין שני עובר תמ״א, וזה מאוד מאוד קשוח לכל השכונה, אבל זה ברור שהמטרה טובה. בעוד כמה שנים, לפחות בעניין התחבורה הציבורית, נוכל להרגיש את היתרונות. כן חבל לי שזה לא נעשה בתקופה של הקורונה למשל, שהרחובות היו ריקים ויכלו לתקתק את העבודות ולחסוך הרבה מהברדק שקיים עכשיו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כמה שאני אוהב אותו – ברי המלך, מגיל צעיר הייתי במאות הופעות שלברי סחרוף. בשנתיים האחרונות עקב המלחמה הארורה כבר לא הלכתי. לפני שבועיים הייתי ברידינג 3 וברי הפציץ שעתיים וחצי! כמו יין טוב, ברי רק משתבח עם השנים. לרגע אחד שכחתי מכל השנתיים האחרונות ונהניתי בטירוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מודה שהיה לי קשה לקבל כוח או השראה. המציאות נתנה לי להבין שאנחנו עם מיוחד וחזק אולי יותר מכל עם אחר בעולם. הראיונות עם החטופים שחזרו, הניצולים, חיילנו גיבורי העל נתנו לי תקווה. תמיד אומרים שבתקופה כזאת זה זמן ליצור. אני לעומת זאת בשנתיים האלו הרגשתי משותק ובלי קול. כמה שניסיתי לא היה שום חשק לא ליצור ולא לעשות כלום. שנתיים של כאב לב בלתי פוסק. ויחד עם זאת תחושת גאווה עצומה בעם שלי, בחיילנו ובכוחות הביטחון הגיבורים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אנחנו מדינה עם הרבה צורך בהתנדבות, אז אזכיר 2 ארגונים שמאוד קרובים לליבי.וראייטי ישראלועזר מציון. שני ארגונים שכל מה שנשאר לי זה להוריד את הכובע בפני האנשים היקרים שמנהלים אותם ועושים עבודת קודש. כל מה שאכתוב לא יספיק להעביר את הערכה שלי אליהם. אמרתי כבר שאנחנו עם מיוחד?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שם קוד העסקים הקטנים. יש כל כך הרבה עסקים קטנים וייחודיים שאתה יכול למצוא רק בתל אביב. לרוב מנהלים אותם אנשים מבוגרים שכל חייהם בחנות. אני לא מדבר על מישהו ספציפי אלא על כל מי שנכלל בקטגוריה הזאת. אני חושב שאחרי שנתיים של קורונה ועוד מעל שנתיים של מלחמה. אלו לפעמים הופכים להיות האנשים השקופים. להיכנס, לקנות משהו ולתת מילה טובה פשוט ממלא את שני הצדדים.

מה יהיה?
שניה אני אתלה נבואה שנפתח בעתיד.

וואן וומן שואו מושלם ובורקס שקפא בזמן. העיר של גיא ברטשניידר

>> גיא ברטשניידר, השף הראשי של קבוצת המסעדות של אייל שני, עובד אצל החבר'ה היותר טובים כבר 11 שנה. הוא התחיל את דרכו כשף של הפורט סעיד, המשיך כשף של הרומנו, הקים את המיראז', גילה וננסי, הדבורה ומקומות נוספים ברחבי העולם ולפני שנתיים הגה והקים את הגלידה של הקסטה בפארק המסילה. כיום הוא אחראי על כל המקומות של אייל שני בארץ, ועל פיתוח הקונספט הקולינרי של העסקים החדשים.

>> מקום לשבור תקרת זכוכית ובר להתבצר בו // העיר של מיכל אהרוני
>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

"הייתי ילד ששונא לאכול. לא אהבתי ירקות ופירות ולא נגעתי בדגים. בצבא התחלתי לטעום דברים בפעם הראשונה כי לא הייתה לי ברירה, ודי במקרה הגעתי אחרי השירות לעבוד במטבח בבר תל אביב. התאהבתי במטבח, אבל הבנתי שזה לא האוכל שאני רוצה לבשל", הוא משחזר את הרומן עם הסירים והמחבתות. תוך כמה חודשים הוא הגיע לפורט והתוודע לאייל שני ולשפה הקולינרית שלו, וכל השאר היסטוריה. "התלהבתי מהגישה שלו, שמקדישה לירקות אותה תשומת לב כמו לבשר או דגים, אם לא יותר. היופי בבישול עונתי חיבר אותי לאדמה והפך את הבישול במסעדה למעניין ונכון יותר עבורי".

1. תשקם

תשקם הפך להיות הקפה הקבוע שלי ושל בת זוגי. בתוך שוק לוינסקי השוקק דור יצר מקום שקט ונעים עם קפה טעים, לא הגל השלישי לשם שינוי. קפה שיכול להזכיר פינה ברחובות איסטנבול, עם יחס נעים בין הרחוב לחלל הפנים. זה בית קפה מינימליסטי שגם ברגעים הצפופים שלו מצליח לשמור על שקט ורוגע וכולם מרגישים בו בנוח. אני חושב שדור פיצח את השילוב האידיאלי ויצר מקום צפוף אבל רגוע ונינוח. אפשר לאכול שם פטאייר ומעמול לצד סקונס מלוח או מתוק, או פיתה הנאפית במקום עם חביתה.
זבולון 5 תל אביב

2. בוסר

חנות יין שאפשר לשבת בה על הבר או בחוץ עם בקבוק שנקטף ישר מהמדף. על המדפים יש מבחר גדול של יין מכל העולם, עם טווח מחירים רחב, ומרתף מדהים למי שרוצה לחקור ולהעמיק עוד יותר. לבוסר יש מגוון יינות שלא היה מבייש מסעדת מישלן. הכרתי את גל עוד בתקופה שעבד בבסטה, והוא זיהה את הסקרנות שלי ליין. ידעתי שברגע שהוא יפתח מקום, זו הולכת להיות הזדמנות בשבילי ללמוד עוד על יין ולטעום דברים חדשים. בוסר הפך להיות המקום שאני נמצא בו כמעט כל ערב, עם קבוצה של אנשים שהתלכדו סביב האהבה ליין. גל ותור הפכו להיות חברים טובים במהלך השנים ואחראים לתחביב הכי יקר שלי.
החשמל 5 תל אביב

3. הבורקס של אבא

אני ממש אוהב מקומות שמצד אחד קפאו בזמן, ומצד שני למי שמפעיל אותם יש תשוקה אמיתית לעבודה שלו. בורקס של אבא זה בדיוק מוסד מהסוג הזה. בורקס בויוס זה בורקס טורקי שהגיע מאיזמיר. הוא עשוי מקמח, שמן וטחינה, בניגוד לבורקסים על בסיס חמאה. אני מת על הבורקס הזה, ולפעמים אני מתחיל שם את היום שלי עם שבלולים קטנים ממלואים תרד, גבינה ותפו"א. כשאני ממש רוצה להתפנק אני לוקח בויוס גדול עם ביצה קשה.
צ'לנוב 23 תל אביב

4. המקום של אוסי

הכרתי את המקום של אוסי כשאוסי עוד הכינה בעיקר כריכים, והייתי אוכל כריך אגדי של חביתת ירק בג'בטה. מאוחר יותר היא התחילה להכין גם תבשילים לצהריים: תבשיל בשר מפורק, ערימת שניצלים ועוד כל מיני דברים טעימים. אוסי מקבלת את פניך, לוקחת את ההזמנה, מכינה את האוכל, מגישה לך אותו, מפנה אותו מהשולחן ושוטפת את הכלים. it's a one woman show, וזה מושלם. היום אני בקבוצת וואטסאפ שבה אוסי מעדכנת אותנו אם היא פותחת באותו יום או לא, לפי שריר החשק שלה.
מקווה ישראל 12 תל אביב

5. בוב

בר יין שכונתי של קבוצת בר 51 הנהדרים. מי שאחראי על המקום ומנהל אותו הוא מור בן שמעון, חבר טוב ואיש יין מבריק. קשה למצוא מקומות בעיר שמשלבים בין עיצוב יפה, מבחר יין מדהים ואוכל לא פחות טעים. זה מקום שתוכנן להיות קטן ואינטימי אבל די מהר הפך להיות ה-מקום שאנשים רוצים לשבת בו ולשתות. גילוי נאות, בת זוגי עיצבה את המקום אז אולי זאת עוד אחת מהסיבות שאני כל כך מחובר אליו.
בן יהודה 17 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש מקום שאני אוהב מאד, ומבלה בו הרבה מזמני אבל מרגיש שיש בעיה קשה בתכנון שלו – פארק המסילה, או איך שאני אוהב לקרוא לו "איילון של האופניים". זהו פרויקט מדהים שמחבר בין העיר לים דרך פארק ארוך עם המון מקומות בילוי ופינות לשהות בהם. בפועל, שביל האופניים שבו מחלק בין בתי הקפה והעסקים לאזור שבו אפשר לשבת, לשחק עם הילדים וללכת ברגל, ובסופו של דבר אתה צריך לחצות את השביל הזה הלוך וחזור. אנשים היום נוסעים יותר ויותר באופניים וקורקינט חשמליים במהירות מטורפת, ובמקום שזה יהיה מקום בטוח ונעים לאנשים בכלל ולילדים בפרט – מפחיד לחצות שם כמו באייילון. אני לא רק מתלונן, אני גם מציע פתרון! בקופנהגן, עיר שבה שמונים אחוז מהאנשים נוסעים על אופניים, באזורים מסוימים שבהם יש צפיפות או חיכוך עם אזורי ישיבה ובילוי, יש כל כמה מטרים מספר באמפּרים שמחייבים את הרוכבים להאט. הלוואי שיעשו את זה גם פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ביוני האחרון ביקרתי בברלין, זה היה עוד בזמן המלחמה בעזה, והלכתי לראות את התערוכה של יוקו אונו ב-Neue Nationalgalerie של מיס ואן דר רוהה. הציגו בה את העבודה שלה ושל ג'ון לנון מהתקופה של מלחמת וייטנאם. אהבתי את המסרים הפשוטים והקולעים שלה: לדמיין שלום, לדמיין מציאות אחרת, לדמיין שהמלחמה נגמרת… היא הציגה חלקים מהשירים שלהם שהתפרסמו בעיתון בניו יורק טיימס כפרסומות על עמוד שלם. התערוכה הזכירה לי שגם פעם היו מלחמות, ובסוף הן נגמרו. הייתי צריך את התקווה הזאת ברגע ההוא. אני עדיין חושב שזה מאד חשוב להיות מסוגלים לדמיין מציאות אחרת גם פה, כדי שנוכל לייצר אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בחודשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה שמעתי שוב ושוב את השיר "איפה טעינו" של אושיק לוי. נתקלתי בו במקרה והוא מיד ריגש אותי. יש בו אהבה עמוקה למדינה ורצון לתת ולעשות בלי תמורה, לצד שברון לב גדול ותחושה שהגענו למבוי סתום. בימים האלה הוא עורר בי הזדהות חזקה ותחושה שאני חלק מההיסטוריה של העם הזה ומהכאב שמלווה אותו. באופן לא צפוי, דווקא מהמקום הכואב הזה הוא נתן לי כוח. השיר חוזר ושואל איפה טעינו ולמה אין תשובה, ואני מאוד מקווה שיום אחד נצליח למצוא אותה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט עמותות קטנות שקמו לאחר השבעה באוקטובר, אבל אני חושב שלפעמים עדיף להשקיע בארגון מוכר עם ניסיון רב, ולכן ממליץ עלנט"ל– מרכז סיוע וטיפול לנפגעי טראומה על רקע לאומי. הם נותנים סיוע נפשי ותעסוקתי, מפעילים מתנדבים ומקבלים תרומות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאולי ועומרי, הבעלים המוכשרים של UOMI ATELIER – בית מלאכה למתכת שמעצב ומייצר רהיטים בדרום העיר. הם התחילו את העסק רק השנה, ומדהים לראות איך הם כבר גדלים ומתפתחים עם חזון, דיוק והרבה לב.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נעשה שיהיה טוב.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?