Time Out תל אביב About

"זה מטורף": בית הקפה הכי קטן בעיר נפתח תוך כדי שיגורים מאיראן

בין אזעקות לנפילות, הקטר התל אביבי לא מפסיק לדהור קדימה. עובדה: בימים האחרונים זורמות לשולחן המערכת ידיעות על מקומות שנפתחים – תוך כדי מלחמה! – כי פשוט אין ברירה, עסקית או נפשית. לוקה, בית קפה חדש, נפתח בדרום רחוב קינג ג'ורג' תוך כדי שיגורים מאיראן. "הייתי אמור לפתוח ביום ראשון שעבר. בשבת, כשהתחילו האזעקות, הבנתי שזה מטורף אז פתחתי בשני, שזה גם כן מטורף", מודה בחיוך הבעלים גל אייזנשטיין. עם הינתן התראת צבע אדום הוא סוגר את הדלת, לוקח את לוקה הכלב ויורד למקלט שבבניין. "אתמול היו יחד איתנו עוד שבעה לקוחות עם כוסות קפה ביד".

>> אכילה רגשית לכולם: המנות הכי מנחמות שתוכלו לאכול בתל אביב עכשיו
>> מוכרחים להמשיך לאכול: 4 תפריטים מיוחדים שזמינים רק לימי המלחמה

לוקה – המקום, לא הכלב – מחזיק כנראה בתואר בית הקפה הכי קטן בתל אביב. למרות זאת, כל פרט בו נבחר בקפידה על ידי אייזנשטיין ושותפו עדן סמט, מבעליבית הקפה פאראיסושנמצא במורד הרחוב. "מכיוון שהקונספט מבוסס רק על טייק אוויי, רצינו ליצור משהו שונה מפאראיסו מכל הבחינות, בלוגו, בעיצוב, בסטייל ובקפה עצמו".

החלל, בקושי שמונה מטרים רבועים, עוצב בגוונים בהירים ובסגנון נקי. על הקירות נתלו מדפי עץ לעציצים ושקיות פולים לקנייה הביתה, ועל הדלפק מגרגרת מכונת קפה משוכללת. הפולים מגיעים מ-MONK, בית קלייה בוטיקי משפחתי בדרום העיר. אייזנשטיין מספר שטעם את הקפה בבית ואהב, והחליט לחשוף אותו ללקוחות באספרסו קצר/ארוך (10 ש"ח), אמריקנו (14 ש"ח) ועוד משקאות קלאסיים. התמחור, כפי שוודאי שמתם לב, נמוך מהמקובל בעיר פשוט כי אפשר. "אני אוהב להיות נגיש ללקוחות ויודע שאני יכול לעמוד בטווח המחירים הזה". חוץ מקפה תוכלו להזמין מאצ'ה, שוקו סמיך ומתוק מחלב חם ופרלינים נמסים ומשקה חדש על בסיס אמריקנו קר ו-cream cold foam, קציפת שמנת וחלב מבושם בגרידת תפוז ופרלינים טחונים (22 ש"ח).

השטח המצומצם אינו מאפשר להפעיל מטבח, אבל גם כאן נעשתה עבודת חקר מדוקדקת. בענייני סנדביצ'ים מתנהלים כרגע מגעים עם כמה מאפיות, ועד שתתקבל החלטה אפשר לנשנש בינתיים עוגיות מתוצרת פפיט (Pepite Baking House) – מאפייה ביתית בסגנון ניו יורקי שמייצרת עבור המקום עוגיית לימון ושוקולד לבן (שבינתיים מסתמנת כהיילייט), ועוגיות פיסטוק, קינמון ושוקולד צ'יפס רגיל וטבעוני (14 ש"ח). לטובת מי שמעדיף לשתות את הקפה שלו בישיבה, בימי שמש אייזנשטיין מוציא כמה כיסאות החוצה ומספר שכבר הוגשה בקשה להתקנת ספסלים ציבוריים. מצד שני, עד שתיגמר המלחמה ממילא הרבה יותר בטוח לאסוף את הקפה, העוגייה והכלב ולרוץ למרחב מוגן.
קינג ג'ורג' 31, ראשון-שבת 16:00-09:00 (שעות פתיחה בהרצה)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

לרגל המלחמה: המרץ 2 מציעים את הבמה שלהם לכל אמן שרק צריך

ימים קשים דורשים אמצעים קשים, וכמו שלמדנו מיותר מדי ימי מלחמה וטילים, רק מי שמסתגל ומשתנה שורד. לכן אנחנו אוהבים להיתקל ביוזמות שיוצאות קצת מהקופסה, ומביאות רעיון חדש. נכון לזמן מגבלת 50 איש, העיר ננטשה מהופעות מוזיקה ותיאטרון, וחיי התרבות נעצרו בפעם המי יודע כמה במהלך שש השנים האחרונות. מועדוני ההופעות המלאים מדי ערב התרוקנו גם הם, אבל במועדון המרץ 2 שבקרית המלאכה חשבו על רעיון יפה כדי לנצל היטב את הזמן הקפוא.

"להקות/פרופורמרים שרוצים לצלם/להקליט/לנגן על הבמה שלנו: יש מקום!" נכתב בפוסט שעלה בעמוד האינסטגרם של המקום, ולמעשה מציע את הבמה של המרץ 2 לטובת כל מי שרק ירצה, במחיר מוזל להחריד שכולו השתתפות בעלות הטכנית בלבד. ההצעה לא מוגבלת ללהקות בלבד, כמובן – בטופס ההרשמה משאירים מקום גם לאמני סולו, לאנשי תיאטרון או פרפורמנס וגם ל"אחר", כך שאם יש לכם רעיון למשהו שיכול לעלות על במה עבור חזרה, הקלטה או צילומי סשן – יש לכם את הבמה. וכן, יש מרחב מוגן למטה.

מאז הקמתו המרץ 2 הפך לבית עבור תרבות אלטרנטיבית, ומציע חלל לתרבות חיי לילה, אמנות, מוזיקה, במה וקולנוע – כך שההצעה החמודה הזו היא רק המשך טבעי לפעילותם, שכוללת גם את "פסטיבל 2" שמתקיים מדי שנה. כדי להירשם לקבלת הבמה תצטרכו רק למלא אתהטופס הזה, ומישהו כבר יגיע אליכם – וסוף סוף תוכלו להעלות לסשן על הבמה עם ההרכב/פרופורמנס/מופע מחווה ניסיוני למשה איבגי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מדרגות מהפנטות וברים לבלות בהם כל החיים. העיר של עידו פטרושקה

>> עידו פטרושקה(כדאי שתעקבו), ירושלמי מלידה ו"ווירדו ישראלי אמיתי" כפי שכונה פעם, לא כותב שירים כדי לייפות את המציאות. הסינגל החדש שלו, "גלוחי העורף", הוא קפסולת זמן ירושלמית של מרכז העיר, פיצוציות, ביליארד רון, כיכר ציון, כיכר החתולות, נוער אבוד וכוחות מעורבים של עוני, זהות וחיפוש. פטרושקה סובל מפוסט טראומה משירותו הצבאי ובשבעה באוקטובר שהה בעוטף עזה, חוויה שבאה לידי ביטוי ביצירתו. כעת, רגע לפני שהשירים יוצאים אל העולם, ביקשנו ממנו לחזור לעיר שעיצבה אותו, ובקטע לא ברור הוא הסכים.

>> מלחמה וצ'יל: 9 ספוטים שתל אביבים אוהבים להירגע בהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

1. הקסטה/התקליט

שני ברים עם דלת של מעבר ביניהם, כמו תעלה תת קרקעית מתחת לים, ובהם ביליתי בערך 15 אחוז ממשך החיים שלי עד כה. כשאני חושב עליהם אני רואה שיכרות עמוקה ומאושרת, שבה ישבתי לבד או בין חברים וכתבתי את השירים שלי – באופן ישיר ויזום – או בריחוף הדמיון המימי של השיכור, שאחר כך הוביל לשירים ממש, או לשירים שנשכחו ונשארו שם בברים, ואולי יחזרו יום אחד מהמקום הנחבא שלהם במוח. זה קרה כבר בעבר.
הורקנוס 1 ירושלים

2. מדרגות בשכונת נחלאות

יש מדרגות בשכונת נחלאות שתמיד אני מהופנט מהן. הן מוקשתות כאלה ויש להן פסים של אבנים קטנות למטה והן כלכך יפות, ואין להן עמוד תומך ולא ברור איך הן לא נופלות עם איזה חרדי מסכן שיעבור עליהן, ואני עובר לידן תמיד ובודק שהן עוד שלמות, כמו בכל פעם שאני בא לבקר בירושלים עצמה, שגם לה אין שום עמוד תומך ויום אחד חרדי מסכן ידרוך עליה ויפול איתה.

3. ברכיהו

יש בבית הכרם, השכונה שגדלתי בה, פסל של איש שמחזיק את הראש שלו. כילד זה העיף לי תמוח וגם היום אני מתרגש לראות אותו. הוא נמצא בין רחוב המייסדים לרחוב ביאליק. האיש בפסל הזה עייף מאוד וצריך להניח את הראש שלו על הידיים קצת, אולי בגלל הבדידות.

אמיתי קארו, "ברכיהו"

4. ספסל ברחוב ביאליק

יש ספסל שבו אני וחברי היקר גדי היינו יושבים עליו ומעשנים סיגריות בגיל צעיר כשהיה אסור, והוא נמצא בגן ציבורי ברחוב ביאליק. מאוד קרוב לפסל, והספסל הזה שלנו.

5. מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים הטירוף בעולם, ובאופן אישי הוא היה מגרש המשחקים שלי, כי אמא שלי היתה שם אוצרת ראשית באגף הנוער וסבא שלי (ארכיאולוג סלב) היה האוצר של היכל הספר (המגילות הגנוזות). אני הסתובבתי שם כמו בעל הבית בכל קיץ בקייטנות שבהן התפרעתי, וכתוצאה מכך היו מתקשרים לאמא שלי לקחת אותי. והיא כעסה מאוד.

6. ביליארד רון

המקום האהוב שבו ביליתי את כל שעות הלימודים שלי בכיתה י׳. היינו משחקים כל יום באדיקות, מוקפים בעשן סיגריות שלנו ושל חרדים שבאבניקים, רוסים וערבים. היינו מניחים את הסיגריה על קצה השולחן ומכים. שם היו שיחות וצחוקים אגדיים, ובירה ללא אפליית קטינים. האחראי – הבן של הבעלים, בן השש עשרה, תמיד ישב מאחורי השולחן שלו, וחברה שלו בת השלוש עשרה ישבה עליו.
הלל 18 ירושלים

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחרי שבעה באוקטובר (שבו שהיתי בעוטף עזה וחיי ניצלו בזכות אחראי הביטחון הגיבור של קיבוץ גבים), חזרתי לירושלים והלכתי עם חבריי להתנדב בחלוקת מזון ובגדים למפונים מהעוטף. המקום שהוקדש לזה היה בניין בית הספר למשחק, ניסן נתיב. והחוויה המשותפת של אנשים מעולים, ירושלמים ברובם, שבאו לשם לעבוד בהתנדבות וכולם (בערך מאתיים איש פרט לאישה מבוגרת אחת) היו ממחנה המחאה (זה היה מאוד ברור), אבל מצד שני היו חילונים ודתיים על כל הספקטרום, וביחד בעבודה הזו קצת ריפאנו את תחושת חוסר האונים שכולנו חשנו באותם ימים.

איזו יצירה נתנה לך כוח תקווה או השראה לאחרונה?
יצירה שנתנה לי כח היא באופן כללי המוזיקה של ברק כהן. היכולת של האיש הזה לומר את האמת לאמיתה בלי שום היסטריה ושום מאמץ. כלכך הרבה סטייל יש לאיש הזה. וקול צפרדע מאוד מודע לעצמו.

לאיזה אירגון או מטרה אתה ממליץ להתנדב בזמן הזה?
צריך להתנדב להתווכח עם ביביסטים – ברוגע, בענייניות, ובאמירת אמת עירומה וחסרת רחמים. אני יכול לתת הרצאה בנושא. יש לי חבר בן גביריסט מהצבא. מאוד אוהבים אחד את השני, אבל אני אומר לו שהוא התליין שלי, וכפועל יוצא הוא גם תולה כך את עצמו. צריך להתנדב גם להגיע להפגנות. צריך להתנדב להיות חזקים ולא להתכחש לעתיד הקשה הנכון לנו, כי אם לא כן, הפסדנו מראש.

מי הירושלמי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הירושלמי שהכי צריך להרים לו עכשיו הוא כל מי שבוחר להישאר בירושלים על אף שהעיר הזו כל יום אומרת לו יותר ויותר שהוא לא שייך, על אף שהוא גר בה כבר דורות.

מה יהיה?
כנראה שיהיה רע לפני שיהיה טוב. צריך לדבוק בערכים שלנו, לזכור ולחדד לעצמנו למה אנחנו צודקים כל הזמן ולא להיות סתם עדר. אבל בסוף יהיה טוב, בעזרת אריק איינשטיין ויוסי בנאי שמתפללים עלינו מלמעלה.

"כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

לפעמים גם מזל רע משחק לטובה במקרה. פרק הסיום של "כל האימהות משקרות" היה אמור להיות משודר בשבוע שעבר, ביום ראשון ה-1.3, אבל כנראה שלתקוף באיראן היה יותר דחוף מלראות מה עלה בגורל המשחק הגורלי של קבוצת הכדורשת של אימהות יפו. למעשה, זו הסדרה השנייה שמביימת עטרה פריש שפרקי הסיום שלה נדחו,כפי שהזכירוהקולגות בוואלה תרבות, כי גם סיום "המפקדת" נדחה בשל הסבב הקודם מול איראן. אבל הפעם דחיית הפרק הובילה לצירוף מקרים מושלם, ופרק הסיום הוקרן בדיוק ביום האישה. וכך, בדיוק ביום הנכון, ראינו על המסך את הקלות הבלתי נסבלת של אלימות כנגד נשים.

אם נשים לרגע את הסיום המטלטל בצד, "כל האימהות משקרות" לא היתה סדרה מושלמת. התסריט חרק מפעם לפעם, בימוי הרגעים הספורטיביים לקה מאוד בחסר (ככה לא בונים אכפתיות כלפי קבוצת ספורט), סיפור האישה שמוצאת את עצמה דרך ספורט קבוצתי וגם מוצאת אהבה על הדרך מאוד לעוס ובאופן אישי לא קניתי כלל את המבטים המרצדים והשתיקות הנמתחות של מאיה מרון בתפקיד "אלי", אבל הסדרה פיצתה על החוסרים הקלים האלו עזרת דמויות שובות לב ומעניינות, אווירה כיפית, רגעים מצחיקים באמת שמדי פעם הצליחו להצחיק ו(עוד) תצוגת משחק מושלמת של אגם רודברג.

אבל מעל הכל, או יותר נכון מתחת לפני השטח, בעבע משהו הרבה יותר חשוב. מסדרה שלפחות על פני הדברים היתה אמורה להציג אימהות מודרנית ומורכבת (ואכן עושה זאת גם), היא החלה להציג יותר ויותר מערכות יחסים שבורות, רעילות, מסוכנות. התסריטאיות ויוצרות הסדרה יעל כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי-דרור שזרו בסבלנות מספר קווי עלילה שדיברו כולם את הסכנות שאורבות לנשים, והתפתחו לאורך העונה בסבלנות שהגיעה לקטרזיס – אם אפשר לקרוא להתפרצות אלימה שכזו כך – בפרק הסיום.

זה התחיל כבר בפרק השלישי, אז נחשפנו לדינמיקה שבין דינה (שוב הזדמנות להחמיא לעבודת משחק מדהימה של רודברג) לחנני (שלום מיכאלשווילי בתפקיד מצוין) – זוג אוהב, אמיתי, אבל עם גבר חסר ביטחון שמקטין בשל כך את אשתו, שמצידה נמצאת בלופ של ריצוי כל מי שמראה לה טיפת אהבה. על פניו, למעט האקט של הנעילה בבית, לא היתה אלימות "ממשית" בפרק הזה, אבל הרעל שנטף מכל מילה, מבט וסחיטה רגשית של הבעל הפגיע הרגיש כמו חומצה שמאכלת כמעט בחוסר תשומת לב את כל מה שבא בדרכה.

האווירה המאיימת עוד ריחפה גם בסצנות ההפלה של סברין, עם גילוי הבגידה של בת אל במהלך בת המצווה ובמפגשים השקטים של זיווה עם הגרוש שלה. לכן סצנת הסיום היתה כל כך אפקטיבית – כי כמו בחיים, לא ידעתם מאיפה זה יגיע. מהבעל שגילה שאשתו בוגדת בו? מהבן זוג חסר הביטחון שקיבל שטיפה מול ילדיו? מהמשפחה הערבית שגילתה על ההפלה? או סתם מגבר עזוב שלא יודע להתמודד עם העובדה שגרושתו המשיכה הלאה. מאיפה שזה לא יבוא, זה ירגיש סתמי, אטום, גס ומיותר.

שוט הסיום של הפרק, רגע לפני רולר הכתוביות, היה מצמרר גם הוא – 8 שניות שלמות של שוט שקט וסטטי, נצח במושגי טלוויזיה, המציג את בנות הקבוצה בהלם. הן מביטות חברתן החרדתית זיווה שוכבת מדממת על הבטון, אבל למעשה מביטות בזעזוע לתוך המצלמה (עוד דבר שבחוקי הטלוויזיה פשוט לא עושים), נועצות מבט לתוך עיני הצופים, כאילו מביטות בנו ושואלות איך זו עדיין מציאות שאנחנו פשוט מקבלים. כך הצליחה הסדרה לסיים עם אמירה נועצת ונוקבת מבלי ליפול לדידקטיות, ועם הטעיה אפקטיבית במיוחד – כי לירייה הזו בבטן אף אחת לא מצפה, גם כשכולם על המסך מחכים לה. גם כשהיא יכולה להגיע מכל כיוון. גם כשהיא צפויה. גם כשאימהות משקרות לעצמן שלהן זה לא יקרה.
"כל האימהות משקרות", פרק 9, כאן 11

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: סטיבן ספילברג חוזר לרכוב על דינוזאורים

בשנת 1993, כל מה שסטיבן שפילברג היה צריך כדי להפחיד את העולם היה כוס מים רועדת, שנועדה להמחיש את גודלו של הטי-רקס המלחיץ ב"פארק היורה". קשה להסביר את עוצמתו של הסרט פורץ הדרך הזה בזמן אמת, שהפך את הדינוזאורים מפריט מספרי ההיסטוריה שילדים חנונים מתאבססים עליו לדבר הכי מגניב ומפחיד שאי פעם הלך עלי אדמות. ונכון, הוא גם עשה להם שירות קצת שלילי, כי מאז כולם חושבים שהם היו טורפים מסוכנים ומלחיצים, אבל תארו לכם כמה פלאונטולוגים נולדו בעקבות הסרט.

33 שנים אחר כך, שפילברג חוזר ללטאות האהובות שלו מזווית מעט שונה, הרבה יותר מדויקת היסטורית ותיעודית, עם "הדינוזאורים" בנטפליקס. מדובר במיני סדרה בת 4 פרקים, המשך ל"החיים על פני האדמה" מ-2023 (שגם אותה הפיק שפילברג), וכמותה כוללת גם קריינות מהקול שהכי נולד לדוקו-טבע ענק – מורגן פרימן. ובדומה לסדר הההיא, תקבלו ממתק מפואר לעיניים, בעזרת עבודת CGI שתציג את עולמם של הדינוזאורים באופן שלא נראה מעולם. כששפילברג מבטיח את זה בקולו של פרימן, אנחנו מאמינים.

מדובר בסדרה אפית שתבחן את 165 מיליון השנים (!) בהם שלטו הדינוזאורים בכדור הארץ, החל מהדינוזאורים הקטנים והפרוותיים ועד לטי רקסים המפלצתיים. היא תציג את הכוחות שעיצבו את האבולוציה שלהם, דרכי ומרחבי המחייה, והנופים הפראיים שליוו את השושלת האייקונית של הדינוזאורים. במילים אחרות – יש לכם סרט טבע, סרט אקשן וסרט שפילברג מגולגלים לסדרה דוקומנטרית אחת. עכשיו רק חסרה כוס מים, ויש לכם ערב בינג' מנתק מהמציאות.
"הדינוזאורים", 4 פרקים, עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

צוחקים כל הדרך לגיהנום: יכול להיות שהגזמנו עם האסקפיזם?

בעשור האחרון ראינו יותר ז'אנרים ותת-ז'אנרים על מסך הטלוויזיה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה לא תמיד היה ככה. פעם, כשלא היה תקציב לאפקטים מוצלחים, הסדרות ששלטו במרקע היו קומדיות. סדרות כמו "חברים", "סיינפלד", "איך פגשתי את אמא", ו"רוק 30" שלטו ברשתות שהן לא HBO, אבל עם הזמן התקציב עלה ואיתו השאפתנות היצירתית, שיטפון של ז'אנרים הציף אותנו, ומעמד הקומדיות הטלוויזיוניות ירד. בשנים האחרונות אנחנו רואים שוב עלייה חדה בפופולריות של הסיטקום, אולי כי זה מרגיש כאילו עוד רגע אנחנו במלחמת עולם שלישית ולצחוק זה . זאת הסיבה שאנחנו צריכים – וגם לא צריכים – יותר סדרות כמו "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" שעלתה השבוע ב-NBC ופרמאונט+.

>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה עם פיזור מאכזב
>> צחוק בצד: הדוקו על מל ברוקס הוא הדבר הכי טוב שתוכלו לצפות בו כרגע

יחסית לקומדיה של כותבי "רוק 30", רוברט קרלוק וסם מינס, "רג'י דינקינס" היא קומדיה די מצומצמת מבחינת הקאסט. במרכזה עומד רג'י (טרייסי מורגן), כוכב פוטבול לשעבר שנתפס מהמר על משחקים וכעת מנסה לשקם את תדמיתו באמצעות סרט דוקומנטרי על חייו שמביים הבמאי ארתור טובין (דניאל רדקליף), המנסה בעצמו לשקם את תדמיתו באמצעות הסרט לאחר שהתמוטט על הסט של סרטו האחרון. לצד רג'י וטובין יש את גרושתו של טובין, מוניקה (אריקה אלכסנדר), המשמשת עדיין בתפקיד הסוכנת שלו, וכן בת הזוג הצעירה שלו, ברינה (פרשס וויי) והשותף הבטלן שלו, ראסטי בויד (בובי מויניהן מ"הדב").

עכשיו בואו נדבר רגע על הפלא הקומי שנקרא טרייסי מורגן. איכשהו, כבר 20 שנה הוא מצליח באמצעות דמות אחת – טרייסי מורגן. כשאתה שומע את בובי מויניהן, שעושה תפקיד מעולה בעצמו, מספר על האינטרקציות עם מורגן, אתה מבין שאין הבדל בין האדם שרואים על המסך לבין האדם שהוא במציאות. לא כל שחקן היה יכול לעשות את התפקיד הזה בכזה חוסר מאמץ ועדיין לגרום לו לעבוד, ופשוט תענוג לראות אותו על המסך. אפשר להרגיש שהוא נהנה לשחק את רג'י וזה גם חלק די גדול ממה שגורם לנו להתאהב בדמות שלו.

מנגד, רדקליף עושה תפקיד מצוין בתור הבמאי המתוסכל ומהווה קונטרה מעולה לרג'י. הדמות שלו היא של במאי מבטיח שהוליווד צילקה. הסרט הזה הוא ניסיון נואש שלו לעשות את זה. בעוד שלרג'י יש רשת של אנשים להישען עליה, לטובין אין כלום מלבד הצורך שהסרט הזה יהיה יצירת המופת שהוא מייחל לה. כשהשאפתנות שלו מתנגשת עם התפיסה הקולנועית הלוקה בחסר של שאר הדמויות זה בעיקר מצחיק, אבל גם מעלה את השאלה: האם זה הזמן להישען על קומדיה?

זאת שאלה קצת פוצית, והיא מתאימה מאוד לדמות שמגלם רדקליף שלא מבין למה הוא היחיד שרוצה לעשות אמנות, אבל כשמסתכלים על המצב בחוץ קל להבין את החשיבות של תרבות שנותנת קונטרה. ולמרות ש"נפילתו ועלייתו" אכן מתחברת לשאלות האלה, גם אחרי שלושה פרקים אנחנו לא יודעים למה הסדרה הזאת נוצרה דווקא עכשיו, בתקופה הזאת, מלבד להיות עוד נדבך מטא-טלוויזיוני לאסקפיזם. אז כן, אני נהנה מטרייסי מורגן בכל הזדמנות, וזה בהחלט נחמד לראות את דניאל רדקליף בתפקיד חדש ומרענן, אבל בתקופה שבה אנחנו נמצאים בליבה של מלחמה שמשפיעה על כל העולם, כשטראמפ שיכור מכוח וכבר לא ברור מי בצד של מי – האם זאת הקומדיה שאנחנו צריכים? האם אנחנו עד כדי כך חסרי תקווה שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו הוא אסקפיזם? כנראה שהתשובה היא "כן".

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" היא קומדיה מצחיקה. היא כתובה טוב, עשויה טוב וגם אם ז'אנר המוקומנטרי כבר הפך שחוק מהיסוד, היא עדיין מציגה טייק מעניין על התרסקות של כוכבים. אבל אותה סדרה בדיוק הייתה יכולה לצאת לפני עשר שנים וגם לפני עשרים שנה. זה לא אומר שהיא לא טובה, זה אומר שפשוט אין לה הצדקה מלבד ההומור שלה.אנחנו מוצפים בקומדיות, הן מגיעות מכל כיוון אפשרי – הסרט הכי נמכר של השנה שעברה בארץ הוא "לשחרר את שולי-סאן" למען השם – ולמען האמת, אנחנו קרובים לגבול שבו העומס הזה מתחיל להימאס, כי הוא כבר לא רק אסקפיזם – הוא מטמטם. אנחנו צריכים טלוויזיה שעושה את ההפך. אנחנו צריכים סאטירה חריפה ומשפיעה. טרייסי מורגן לא יציל אותנו.
>> "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" // The Fall and Rise of Reggie Dinkins // עונה 1, 10 פרקים // עכשיו בפרמאונט+

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

לא רק שכתבתי ספר בזמן מלחמה, כתבתי ספר על יחסים. על בני אדם

>> אריאל גרייזס הוא דוקטור להנדסה ביו-רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף "כלכליסט", "בלייזר" ו"טיים אאוט", בוגר הרזידנסי לסופרים בראשית דרכם במשכנות שאננים לשנת 2025. "בלי האפי אנד" הוא ספרו השני, קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב. בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש.אתם יכולים ואפילו צריכים לרכוש אותו כאן.

>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
>> האמת היא שאי אפשר ללמוד בזום. שחררו את כולנו מכאב הראש הזה

תמיד הייתי חזק בטיימינג. בשבעה באוקטובר (לא צריך להגיד את השנה, נכון?) נניח, תכננתי מסיבת יום הולדת גדולה בפעם הראשונה בחיים שלי. מאז, חברים שלי מבקשים ממני לא לחגוג שום דבר מחשש שתפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון. כמובן שלא שעיתי להם, ולכן תכננתי בעוד שבועיים מסיבת השקה לספר החדש שלי. נחשו מה קרה. תמיד גם הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ולכן אני רואה במה שקורה במזרח התיכון מזימה אישית לפגוע בי. מבחינתי, המלחמה עם איראן, השנייה לשמה (למה בעצם היא לא נחשבת למלחמת המפרץ הרביעית? מה זה האפליה הזאת כלפי איראנים?), היא התנכלות מכוונת של הכוחות מלמעלה נגדי, בדיוק בשבוע שבו הספר שעבדתי עליו בשנתיים האחרונות יצא לאור.

כלומר, "יצא לאור" זה קצת אובר-סטייטמנט. טכנית, הספר מודפס וראה את אור השמש. מעשית, הוא יושב במחסנים של המפיצים ומחכה שתסתיים המלחמה כדי להגיע לחנויות. רגע שאמור היה להיות שיא מרגש של תהליך ארוך ומתיש הפך בבת אחת לאנטי-קליימקס. אין לי כוונה להתבכיין פה על מר גורלי, החיים של כולנו קשים. גם אם לא הכרנו אנשים שנהרגו ולא איבדנו את הבית, כולנו צריכים לרוץ עם הילדים פעם בכמה שעות למקלט או לממ"ד ושגרת החיים של כולנו נעצרה. וזה לפני שאני מדבר על העונש האמיתי – הניסיון לחבר את הילדים להמצאה החולנית של משרד החינוך שנקראת "לימוד מרחוק" ו"משימה מתוקשבת". באמת שהפספוס האישי שלי הוא קטן ביחס לאובדן שמתרחש פה.

מצד שני, קצת כן בא לי לקטר. קשה להיות סופר במדינת ישראל בלי קשר למלחמה. יש פה הרבה מאוד כותבים (ועיני לא צרה באף אחד מהם) אבל מעט מאוד קוראים. לפודקאסט סטנדרטי יהיו כמה אלפי מאזינים בקלות, אבל אם ספר מוכר אלפיים עותקים הוא ייחשב לרב מכר. וכל אותם סופרים נאלצים "לריב" על תשומת הלב המאוד מאוד מצומצמת של הקהל המועט הזה. וכאילו זה לא קשה מספיק, אז יש גם מלחמה בחוץ, מי בכלל ירצה לקרוא ראיון עם סופר או ביקורת על ספר.

"זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית"

כלומר, זה ישראל, תמיד יש מלחמה. אם לא עכשיו אז אוטוטו תהיה אחרת. איך ברי שר בהופעות שלו – "רק מלחמה אם תבוא,כשתבוא". וזה חלק מהעניין לדעתי. מאז שבעה באוקטובר ואולי אפילו מאז הקורונה, היכולת של ישראלי להתרכז במשהו מעבר לאיך הוא שורד את היום הקרוב הצטמצמה למינימום. איך אפשר בכלל להתרכז בספר עכשיו, כשכל שניה משהו קורה פה.

עוד סיבה, לדעתי, שהספרים בשנים האחרונות התקצרו מאוד: מי יכול לחשוב על לצלוח ספר של 400 עמוד עכשיו. המקסימום שאפשר זה לצפות זה שלא יהיו אזעקות באמצע הגמר של "משחקי השף" (כולנו מאוכזבים מההפסד של פארס, נכון?). אני לא אכנס פה לפוליטיקה יותר מדי, אבל זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שלווים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. כי אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית. וככה, במעין גלגל שמזין את עצמו, אנחנו סופגים גירויים וחרדות בלתי פוסקים שמונעים מאיתנו לצרוך תרבות כדי שיהיה אפשר להמשיך לייצר עוד מלחמות ועוד חרדות.

ואני, מה חשבתי לעצמי. לא רק שכתבתי ספר, כתבתי ספר סתם על יחסים. על בני אדם. הם אמנם חיים פה בישראל, אבל "המצב" – המילה האבסטרקטית הזאת שמתארת בערך הכל פה – הוא לא נוגע להם. באותה מידה הם יכלו לחיות בפריז או בניו יורק. הם מתאהבים, בוגדים, מפנטזים, נכנסים לדיכאון – עושים את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים.

"אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים, לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים בצד את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו"

לפני מספר שבועות דיברתי עם היחצנית שלי והיא שאלה מתי כתבתי את הספר. היא קיוותה, אני חושב, שלשבעה באוקטובר הייתה נגיעה לסיפורים שלי. כי ככה, אתם יודעים, מוכרים ספרים בישראל, דרך טרגדיות. אבל טרגדיות לאומיות, לא כאלו קטנות, אישיות, כמו משבר אמצע החיים שעברתי כשכתבתי את הספר שלי. אלו פחות מעניינות. לדאבונה (כנראה), לא היה קשר. אבל גיליתי שכן, חלק מהסיפורים בספר נכתבו אחרי שבעה באוקטובר.שזה די הפתיע אותי, בעיקר כי אני בכלל לא זוכר את החודשים שאחרי אותו יום נורא. אבל גם כי היום ההוא והתקופה ההיא לא נוכחים בסיפורים שלי בכלל. בעיקר הופתעתי שיכולתי להתרכז במשהו אחר לגמרי באותה תקופה נוראית.

כשחשבתי על זה אחר כך, הגעתי למסקנה שזה לא מקרי, אולי אפילו מכוון. הכתיבה היתה הבריחה שלי. להתרכז באנשים אמיתיים שמנסים לחיות את החיים שלהם היתה הדרך שלי להדחיק את המצב. זה לא שלא חשבתי עליו ולא שלא הוצפתי בכל אותן טרגדיות, אבל דווקא היכולת לברוא עולם אחר, כזה ש"המצב" נשאר מחוץ לו, הייתה התרופה הכי טובה בשבילי.

אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לא רק המלחמה עם איראן שבשאיפה תסתיים בקרוב, אלא "המצב" כולו שבו החרדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים (אתם יכולים גם ספרים אחרים, לא רק את שלי, אני לא קנאי), לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו כל הזמן קצת בצד. מן הסתם, אני לא הסופר היחיד שנפגע מהתקופה הזאת, סופרים קצת יותר נחשבים ממני, כמו אשכול נבו או ישי שריד נאלצו להשיק את הספר שלהם לתוך הממ"ד, כי ככה זה – עולם כמנהגו נוהג גם בימים לא נורמליים.

אבל אם רוצים להפוך את הימים המשוגעים האלו לקצת יותר נורמליים – ספרות היא דרך לא רעה בכלל לדעתי. ואם קשה לכם להתחייב לרומן שלם, אז (כן, אני אינטרסנט פה) אולי שווה לתת צ'אנס נוסף לז'אנר הסיפורים הקצרים. אולי בעיתות מצוקה זה כל מה שהנפש שלנו יכולה להכיל: תמונות קצרצרות של רסיסי חיים, כאלו שיאפשרו לנו להרגיש שמחה ועצב לא בגלל מלחמה ושכול, אלא פשוט בגלל אנשים כמונו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

קריאת קרב: ספריית בית אריאלה נפתחת מחדש במתכונת מיוחדת

והנה, שוב, אנחנו בעיצומה של מלחמה שכולם הריעו לה בתחילתה ומאז הולכת ומסתבכת, הצפי לניצחון מהיר התחלף בהבטחה למאבק ממושך, והאזרחים מתבקשים לשוב לשגרה תחת מטחי טילים בליסטיים וכטב"מים, . מה נעשה? כלום, כמו כבשים טובות. אבל אם כבר משקרים לעצמנו על חזרה לשגרה, אפשר לקבל את עולם התרבות שלנו בחזרה? ובכן, לא ולא בשלב זה, רק תחזרו לעבודה ותשאירו את הילדים לבד עם האזעקות והזום ואל תשאלו שאלות יא מפונקים.

>> אמנות או נמות: ארבעה סרטי דוקו קצרים על מוזיאון תל אביב
>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם

ובכל זאת, מבעד לעלטת הקרבות מבצבצת נקודה קטנה של אור תרבותי: ספריית בית אריאלה נפתחת מחדש במתכונת חירום מיוחדת כדי שתוכלו להשאיל ספרים ולשקוע בעולמות הספרות המנחמים ומעוררי המחשבה – זה עדיין מותר כאן בספרטה החדשה? – ואם לא היה לכם מנוי לספריות העירוניות עד כה, הנה הזדמנות מושלמת לתקן את הטעות.

לפני שאתם רצים, כדאי לדעת שהספריה נפתחת להשאלה מהירה בלבד, ובמתכונת מבוקרת: אולם ההשאלה למבוגרים, ספריית הילדים והנוער וספריית הקומיקס פתוחים בין השעות 17:00-10:00, אך בהתאם להנחיות פיקוד העורף, הכניסה לספרייה מוגבלת ומותנית בהרשמה מראש. ניתן להירשם לביקור אחד ביום, והכניסה היא לנציג אחד מכל משפחה, ללא ילדים.הרשמה לשאילת ספרים בספריה כאן בלינק.

ספריית בית אריאלה הפכה מאז שיפוצה לאחד ממוסדות התרבות האהובים בעיר, ספינת הדגל של מחלקת הספריות העירונית בעיריית תל אביב-יפו, אבל גם מעבר לה נערכת המחלקה לפעילות בימים אלה, ומציעה שורה של פעילויות תרבות וידע אונליין הפתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. מדי יום יתקיימו הרצאות, מפגשי סופרים ופעילויות מיוחדות לילדים באמצעות זום. מספר המשתתפים בכל מפגש מוגבל וההשתתפות בהרשמה מראש בלבד.

בנוסף ניתן להשתמש באפליקציית Libby, הספרייה הדיגיטלית הישראלית, המאפשרת להמשיך לקרוא ולהאזין לספרים גם כאשר הספריות סגורות. האפליקציה מציעה אלפי ספרי קריאה ועיון בעברית, באנגלית וברוסית, ספרים קוליים ולמעלה מ-6,000 מגזינים. לילדים מחכים ספרים דיגיטליים וספרי שמע לצד אוספי קריאה בחדר "ילדים ונוער".פרטים, הרשמה ומידע על פעילות כלל הספריות הקהילתיות ברחבי העיר. מידע מתעדכן על פעילות כלל הספריות הקהילתיות בעיר בתקופת המלחמהתוכלו למצוא כאן.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה עם פיזור מאכזב

בשנה שעברה, כשהעונה הראשונה של "פרדייז" הגיעה לדיסני+, דילגתי על הסדרה. ממבט ראשון הרגשתי שזאת סתם עוד תעלומת רצח רגילה, אחת מני רבות. לפני כשבוע, עם הגעת העונה השנייה לשירות, העורך שלי הציע שאעשה בינג' על הסדרה, וגם ככה כל מי שהכרתי עף על הסדרה. כשצפיתי בעונה הראשונה התאהבתי – בכל פרק יש טוויסט חדש, כל אינטראקציה שנכנסה לשדה הקרב הפוליטי היתה מעניינת וכל הדמויות היו בנויות טוב ומורכבות בדרכן. העונה השנייה, לעומת זאת, לא הרגישה כך.
>>

בסוף העונה הקודמת קסבייר יצא מחוץ לבונקר התת-קרקעי בו הוא חי כדי לחפש אחר אשתו. עם זאת, העונה החדשה לא נפתחת איתו, אלא עם אנני, דמות חדשה שלא הכרנו. לפני האסון שהוריד את כולם לבונקר היא הייתה מתמחה לשעבר בלימודי רפואה שפרשה מהלימודים, והפכה למדריכה בגרייסלנד, הבית של אלביס פרסלי. שם היא התבצרה אחרי האסון. זה הרגיש כמו ניסיון די נואש להפוך את הסדרה ל"האחרונים מבינינו", עם פרק שמתמקד בעלילת צד שכביכול לא קשורה לסיפור רק בשביל לקשור חלק ממנה בחזרה בסופו של דבר. האווירה הזכירה את הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", ומשם הגענו לפרק שלם שמתקצר לנו מה קרה עם קסבייר. רק בפרק השלישי אנחנו מגיעים לבונקר.

למרות שמה שקורה מחוץ לבונקר מאוד מעניין, הרבה יותר מעניין מה שקורה בתוך – ובאמת, הפרק השלישי הוא הטוב מבין ארבעת הפרקים שיצאו עד כה. והאמת? קצת מבאס שכל מה שמעניין חיכה לפרק הזה.לא היה לי אכפת אם היו משלבים את כל קווי העלילה תוך כדי תנועה, אבל כשזה מפורק ככה, ובאמת ללא שום סיבה מלבד להקל על הצופים לעקוב כשהם גוללים בטלפון, זה כבר די משעמם.אז הגענו עד לאמצע העונה השנייה ולא קרה כלום חוץ מארבעה פרקים של אקספוזיציה נטו, שבה אנחנו מכירים דמויות חדשות ומבינים קצת יותר מה קרה בעולם החיצון מאז האסון. זה עדיין קצת עובד – גילינו שיש שורדים, גילינו שהחורף הגרעיני דעך, וגם פגשנו קבוצת דמויות חדשה שעושה דרכה אל הבונקר – ששם עדיין נמצאים הילדים של קסבייר. עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שהיינו יכולים להגיע לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו לפני לפחות שני פרקים.

גם העולם בחוץ לא מרגיש מאיים כמו שחשבנו שהוא יהיה. יש סיבה מוצדקת ביותר לא לסמוך על אף אחד, ורוב הדמויות שפגשנו בחוץ באמת לא נוטות להאמין בטוב לב, אבל מלבד סכנה אחת בפרק השני לא נשקפים איומים רבים לדמויות שלנו. אפילו סינטרה, שציפיתי שלפחות תהיה בכיסא גלגלים או לא מסוגלת לדבר תקופה אחרי אירועי העונה הקודמת, מחלימה די מהר. מה שכן, הסוף של הפרק הרביעי נראה מבטיח, ואם כך יהיה – הרי שצפוי לנו חלק שני די מוצלח לעונה הזאת.

אנחנו נמצאים במצב שבו לכל שירות סטרימינג יש את הפוסט-אפוקליפסה שלו: לאמזון יש את "פולאאוט", ל-HBO את "האחרונים מבינינו", לאפל TV+ יש את "סילו" ולנטפליקס יש ספרייה שלמה בנושא. "פרדייז" הייתה נקודה של אור עבור השירות השחוק גם ככה של דיסני, והראתה טייק מעניין על סוף העולם, אבל בעונה השנייה משהו השתבש. במקום לשלב את כל קווי העלילה אחד בשני, כפי שעשו בעונה הקודמת בהצלחה רבה, הם בחרו להפוך את העונה לגרסה אחרת של "האחרונים מבינינו", להפריד בין כולם כדי כביכול "לעשות סדר" – כשכל העניין היה מלכתחילה לספר הכל במקביל, ולחבר בין כל הקצוות הפרומים תוך כדי תנועה.

זה לא אומר שהסיפור במהותו לא עשוי טוב, יכול להיות שמדובר בסיפור מצוין – אני לא יודע, אנחנו רק באמצע העונה – אבל מה שבטוח זה שהם טעו לחלוטין במבנה, וגם קצת איבדו מהמקוריות ומהייחוד של הסדרה. אנחנו לא כאן רק בשביל סוף העולם, אנחנו כאן (גם) בשביל הפוליטיקה, התככים והמזימות – והיה לנו מעט מאוד מהן בהתחשב בכך שאנחנו כבר חצי עונה פנימה. אפשר וכדאי לקחת השראה ממקורות אחרים, אבל אסור שההשראה תבוא על חשבון מה שמייחד את הסדרה – המקוריות שלה. וכאן היוצרים של "פרדייז" פספסו.
פרדייז, עונה 2, עכשיו בדיסני+

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

צחוק בצד: הדוקו על מל ברוקס הוא הדבר הכי טוב לצפות בו כרגע

לא צריך להיות מומחה גיאו-פוליטי גדול מדי כדי להבין שזו תקופה משוגעת. ולכל אחד מאיתנו יש התמודדות אחרת עם המצב, כמו גם את הבריחות שלו. לפחות אצלי ההומור תמיד עבד – הצחוק, מעבר לקלישאה שסוברת שהוא "טוב לבריאות", היה גם הדבר שאיתו יכולתי לפזר את המחשבות הרעות, אולי גם לתת להם איזושהי פרופורציה נכונה – ולסמן אי קטן של שפיות בתוך הכאוס הענק שסובב אותנו. וכאילו בהזמנה, היקום שלח לנו חתיכת מתנה – הסרט הדוקומנטרי בן שני החלקים "מל ברוקס: האיש בן ה־99" (שזמין לצפייה ב-HBO Max).
>>

הבמאי הקומי ג'אד אפטאו, יחד עם מייקל בונפיליו, יצאו למסע בעקבות סיפור החיים המרשים, המזעזע, המטריף והכל כך מצחיק של אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מבחינה צורנית, הדוקו על ברוקס מאוד מזכיר יצירה דוקומנטרית אחרת – גם היא תוצרת HBO, והיא הסרט שהפיקו שם על בילי ג'ואל. מעבר לעובדה ששניהם יהודים די בולטים, שתי היצירות מתחלקות לשני חלקים ארוכים יחסית, שניהם מבוססים על ראיון מרכזי עם מושא הדוקו שמספר את הסיפור בקולו, ושורה של מרואיינים נוצצים וקרובי משפחה שמספקים זוויות נוספות לסיפור.

וכפי שהדוקו על ג'ואל חגג את המוזיקה, הדוקו הזה חוגג את הקומדיה. לא רק באמצעות ברוקס עצמו והראיונות המאוד מצחיקים שלו, אלא גם בעזרת שורה של קומיקאים גדולים שהתראיינו לסרט: קונאן אובריין, ג'רי סיינפלד, דייב שאפל, שרה סילברמן, איימי שומר, בן סטילר, וכך גם קרל ריינר, חברו הקרוב של ברוקס, ובנו הבמאי הגדול רוב – שניהם, לצערנו, כבר לא איתנו. מי שנעדר באופן די מפתיע מהסרט הוא לארי דייויד, שאירח את ברוקס בעונה שלמה של "תרגיע" (שגם מוזכרת בסרט בעקיפין), אבל לא התראיין מסיבותיו שלו.

ואם שוב למתוח קו בין היצירה הזו לבין הסרט על ג'ואל – אצל שניהם מסופר הסיפור באופן מלא. בסרט ההוא זה היה דרך השירים שביצע, אך הפעם זה דרך היצירות שכתב לאורך השנים. מ"האיש בן 2,000 השנים" שהקליט יחד עם קרל ריינר, דרך העבודה המשותפת עם סיד סיזר ומעל הכל הסרטים הגדולים. הוא נותן את הכבוד לכל יצירה (ברוכה השם, יש זמן), אבל לא בהכרח מפרגנת יותר למה שהצליח, ויודעת לכבד גם את היצירות הפחות מוכרות. אז למה הדוקו של ברוקס הוא הדבר המושלם עכשיו? בעיקר כי הוא ממחיש בדרך מדהימה כמה קומדיה יכולה לרפא. איך היא היתה הכלי של ברוקס – אדם שאיבד את אביו בגיל צעיר, נסע להילחם במלחמת העולם השנייה ואיבד את מרבית חבריו הטובים – כדי לחיות ולנצח את הכל. ברוקס הוא לא רק דוגמא לקומיקאי מהטובים שידע העולם, אלא גם לאיש יוצא דופן, אדם שגילם יכולת עמידה מול סכנות מטורפות, ובעיקר כישרון בלתי נגמר.

חוץ מזה, הוא גם נותן את הכבוד הראוי לסאטירה, ולתפקיד הגדול שהיא יודעת לתת בחיים שלנו. איך דווקא בעזרת תחום פחות מוערך כמו הומור אפשר להגיד דברים הרבה יותר עמוקים על החברה שבה אנחנו חיים. איך דווקא כשאתה גורם לאנשים לצחוק, המוח שלהם נפתח גם למחשבה אחרת. היכולת שלו לצחוק, דווקא כיהודי, על היטלר – סימלה את העובדה שסאטירה טובה יכולה וצריכה להחציף פנים מול הכוח. מול האנשים החזקים מדי, שחושבים שהם כל יכולים, הנשק הכי טוב הוא לא אף כדור אקדח, אלא ההגחכה. זה מה שברוקס ידע לעשות טוב מכולם; והקים אחריו יורשים רבים, מטריי פארקר ומאט סטון ועד, אם תרצו, יניב ביטון והחיקוי שלו לחמנאי.

חלק לא פחות חשוב שזוכה לכבוד בדוקו של אפטאו הוא חברת ההפקות שהקים ברוקס, "ברוקספילמס", שהיתה הדרך שלו להילחם בטעם הקהל. הקהל ציפה מברוקס, כמובן, לקומדיות הקלילות והאינטנסיביות (שהוא עשה בכישרון רב), אבל הוא דווקא רצה ללכת למקומות אחרים. יותר דרמטיים, יותר אישיים ולא רק להצחיק. וכך, דרך החברה (שהפיקה במקביל גם סרטים של ברוקס) הוא נתן את הבמה לבמאי גדול אחר בשם דייויד לינץ' – מישהו מאוד רחוק תדמיתית מהקומדיות הפרועות של ברוקס, אבל על פי הודאתו, כנראה לא היה מתחיל את הקריירה הארוכה שלו בלעדיו.

ובסוף, אחרי כל הסמליות והחלקים הרציניים, הדוקו על מל ברוקס עובד – פשוט כי הוא נורא מצחיק. כי ברוקס, גם בסרטים מושקעים וגם כשישב מול מרואיין באולפן טלוויזיה, ידע קודם כל להצחיק מהבטן. בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לעתים לזלזל בקומדיה – מבקרים (ואת זה ברוקס ידע מצוין) תמיד יעדיפו דרמות, ויאהבו להתנשא על יצירות שאמורות לגרום לנו לצחוק. אבל זה חלק מהמנדט של "האיש בן ה-99" היא נותנת את הכבוד הראוי לקומדיה כיצירה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר קשה לעשייה. אפשר לגרום למישהו לבכות אם דורכים לו ממש חזק על הרגל, אמר ברוקס בדרכו, אבל להצחיק – זה כבר הרבה יותר קשה.

ועוד סיבה טובה ליהנות מהדוקו היא השיעור הגדול באומץ. המילה הזאת, "אומץ", קצת איבדה ממשמעותה לאורך השנים – אבל מל ברוקס, כפי שהוא משתקף מהיצירה האמפתית והכיפית של אפטאו, היה פשוט איש אמיץ. הוא לא חשש להשתמש בשואה ובהיטלר בבדיחות שלו, במיניות, בנושאים מעוררי מחלוקת כמו האינקוויזיציה (דווקא כיהודי) – הוא באמת צחק על הכל בלי פילטרים, אבל גם בלי לנהות יותר מדי על "פוליטיקלי קורקט". הוא לא דיבר יותר מדי, הוא פשוט עשה קומדיה – פרועה, מרעננת, והופכת את הבטן מצחוק. וכך הוא גם נכנס ללב של העולם.

זה לא סרט שמח בהכרח – כמו בדוקו הארוך והמפותל על ג'ואל, גם הוא עובר מחלקים קלילים ומצחיקים לחלקים יותר קשים וכואבים (כמו שהחיים של ברוקס נגעו בשתי פסגות הרגש הללו, העצב העמוק והשמחה וההומור המתפרצים). אבל שווה לשרוד אותם בזכות הבדיחות, בזכות ההומור יוצא הדופן, ובזכות שזה גם שער למי שפספס את היצירה המפוארת של ברוקס במהלך חייו – והיא גם מורשתו האמיתית, שחיה יחד איתו עד עצם היום הזה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?