Time Out תל אביב About

אני ברבורה: תתחילו לשנן מעכשיו את שיר הגאווה הרשמי לשנת 2026

זה אולי קצת ברגע האחרון, אבל יש לכם לפחות יממה כדי להתחיל וללמוד בעל פה את שיר הגאווה הרשמי לשנת 2026, שמה בישראל "ברבורה", שהושק היום בגאווה ו…געגוע? קרקור? איזה צליל עושה ברבורה? ברבור? נלך על ברבור. מאחורי השיר עומדים כמה מהשמות היותר בולטים בפופ הישראלי, כמו הכותב רון ביטון, הכותבים והמפיקים אסי טל ובן שלף, וגם נטע ברזילי, זוכה לקרדיט כמפיקה וגם מובילה את השיר כמבצעת יחד עם השם האנונימי – לפחות נכון לעכשיו – ניבר זנטי, שהצטרפה לביצוע וכתיבת השיר בדרך לא אופיינית בכלל.
>>למה שלא תרכבו עלינו: 1000 נסיעות חינם הביתה ממצעד הגאווה

זנטי, בת 23 מתל אביב, היא הזוכהבתחרות "שיר גאווה נולד", מיזם של עיריית תל אביב-יפו והמרכז הגאה, במסגרתו יותר מ-100 מועמדים התחרו על הזכות להשתתף בשיר הגאווה הרשמי. התחרות שהתקיימה בחודשים האחרונים, ואףצולמה לסדרת רשתשעלתה בחשבונות הסושאל של העירייה, היתה תחרות שירה בניהולו האמנותי של שמעון שירזי ובהפקתם של אלעד מורדוך וגל חיים, כאשר ניבר – שהגיעה לתחרות כזמר צעיר וכוכב טיקטוק בשמה הישן ויצאה מהארון כטרנסית במהלך האודישן – זכתה בשל קולה הייחודי בבחירת השופטים, שהורכבו מיוצרי השיר נטע ברזילי, רון ביטון ואסי טל, לצד נציגי העירייה סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק הגאווה מיטל להבי, ודובר העירייה איתי ולדמן.

וכך מחר, ה-12.6,במהלך מצעד הגאווה שסוף סוף יתקיים(טפו טפו לא עלינו), יעלו על במת המצעד מבצעות השיר נטע ברזילי וניבר זנטי לביצוע מרגש ומיוחד של "ברבורה", היצירה שנולדה מהתחרות. "אני כל כך מתרגשת לקחת חלק בפרויקט התחרות של עיריית תל אביב-יפו – שמבין ששיר גאווה צריך לצמוח מתוך הקהילה עצמה", מסרה נטע ברזילי בהודעה לתקשורת. "זו הזדמנות לתת במה לקולות, לסיפורים ולאנשים שמביאים איתם אמת, אומץ וייחוד. אני כבר לא יכולה לחכות שתכירו את ניבר! יש לה קול בלתי נשכח, כזה שגורם לך להסתובב מיד ולרצות לשמוע עוד. היא מרגשת אותי בכל פעם מחדש, ואני מאושרת לחלוק איתה את השיר הזה ולהעניק יחד איתה מתנה עטופה בסרט לעולם. והעיקר לא לפחד כלל חג גאווה שמח".

הזוכה המאושרת מסרה גם היא מסר מרגש ומרים כיאה למאורע: "במשך שנים פחדתי שיראו מי אני באמת, ופתאום אני שרה את האמת שלי בלי להסתתר. השיר הזה מבחינתי הוא הרבה מעבר לשיר, הוא הסיפור שלי. זו זכות מטורפת עבורי לעבור את הרגע הזה לצד נטע, אישה שכל כך מסמלת חופש, אומץ וקבלה עצמית".

View this post on Instagram

סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק הגאווה מיטל להבי הוסיפה "הבחירה בניבר זנטי היא בדיוק הסיבה שבגללה יצרנו את המרתון מיוזיק – לרענן את שיח הגאווה דרך תרבות, מוזיקה וקולות חדשים – וניבר היא התשובה המדויקת לכך. ניבר הביאה איתה כישרון, קול ונוכחות – אבל גם רגע נדיר של אמת, שבו יצירה מוזיקלית הפכה למעשה של חירות. זו גאווה במובן העמוק שלה: הזכות להישמע, להיראות ולהיקרא בשם שלך. אחרי שנים קשות, וכשמצעד הגאווה חוזר סוף סוף לצעוד על חוף הים, שיר הגאווה השנה נושא איתו מסר ברור – לכל אחת ואחד מגיעה במה, שם, קול ומקום ותל אביב-יפו תמשיך להיות חוף המבטחים שמאפשר זאת". פייר? מרגש, ומחר על הבמה יהיה אפילו עוד יותר מרגש.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

המדריך לתל אביב של דוד טור: איך להחיות את העיר ואיך לצאת ממנה

כמו כל מטרופולין שמכבד את עצמו, תל אביב לא מפסיקה להשתנות. בעשור האחרון, ובמיוחד מאז מגפת הקורונה, העבירה העיר ללא הפסקה את כובד משקלה מבליינות סוערת אל תוך הזריחה לבילוי סולידי שמתקפל בחצות. מועדונים צפופים וריקודים עד לשעות הקטנות של הלילה פינו את מקומם למסעדות קז'ואליות, ברי יין ודוכני אוכל רחוב, שמתאימים לאקלים החברתי והכלכלי הנוכחי. כאושיה מקומית מרכזית כבר יותר מ-20 שנה, דוד טור הוא דוגמה מובהקת למי שחייו שזורים בחייה של תל אביב – איש חיי לילה שהתבגר, התפתח והפך לאיש עסקים ומסעדן מוביל בתחומו.

>> חצר אחורית: Backyard 51 היא המפלט המושלם מהמולת נחלת בנימין
>> איילת פטאל, שף קונדיטורית בקפה אירופה, היא מלכת הבראנץ' החדשה

בדיוק כפי שעשה בתחילת דרכו, גם כיום ממשיך טור להתוות דרך עצמאית ומעצב את סצנת הבילוי והקולינריה בעיר. רבגוניות, גמישות עסקית ואמונה בחוסן של הכלכלה המקומית דוחפים אותו להקים ולנהל מגוון רחב של פרויקטים במקביל, ולתכנן תוכניות לעתיד. עם רזומה שבו רשומים כ-50 עסקים שפעלו בעבר, פעילים בהווה או עתידים לקום בטווח הקרוב, מדובר באימפריה תל אביבית מעוררת גאווה והשראה.

מי שזוכרים את טור מהתקופה הסוערת שבה כיהן כדמות מרכזית בסצנת הלילה המקומית, לא בהכרח יזהו את פעילותו הנוכחית כיזם, הכוללת פיתוח של מותגים איכותיים ואהובים בתוך גבולות העיר ופריצה עמם אל מחוץ לתל אביב, כמו גם תוכניות מעניינות מאוד לפתוח מועדון חדש שיחזיר משהו מעטרת העשור הקודם של חיי הלילה לתפארתה. אבל כדי להבין כמה התקדמנו צריך רגע ללכת אחורה.

מהסטולי עד הברקפסט: להמציא את חיי הלילה מחדש

הרומן של טור עם תרבות הבילוי העירונית החל בשנת 1999, כשהקים עם חברים את ה"סטולי", בר ברחוב קינג ג'ורג'. "תמיד הסתובבתי בחוץ והסטולי היה בר בילוי כמו שאני אהבתי לבלות", הוא משחזר.בדיעבד, המקום הקטן בקינג ג'ורג' סימן גם שינוי גדול יותר בתרבות הבילוי המקומית: בתקופה שבה רוב המקומות היו מוגדרים יותר – בר לשתייה או מסעדה לאוכל – הסטולי יצר חיבור טבעי בין בר, אוכל, שכונה ובליינים. מקום שאפשר היה להתחיל בו את הערב, להישאר בו שעות, לפגוש אנשים ולהרגיש חלק מקהילה. "הבנתי כבר אז שהמקום הוא רק התפאורה – האנשים הם האירוע. בר, מסעדה או מועדון הם בסוף רק כלים. הדבר האמיתי הוא ליצור מפגש בין אנשים".

ההצלחה הביאה לפתחו הצעות לשיתופי פעולה חדשים, ואיש חיי הלילה הצעיר סימן את נמל תל אביב כדבר החם הבא.את הרעיון והתכנון למקום הבא שלו, "מיזוארי", הגה טור בזריזות מפתיעה: כששותפיו מבשרים לו שהתכניות מיועדות להגשה למחרת בבוקר, הוא משתמש בכישוריו כאדריכל ומשרטט בתוך דקות ספורות תכנית שמתוכה קם המקום והפך למציאות. בכך ניתן האות לתחילת תור הזהב של נמל תל אביב כמרכז בילוי סוחף, שמשך רבבות מבקרים סקרנים גם מחוץ לעיר.

לפעמים העיר מתנהגת לפי מה שיש, לא לפי מה שצריך. אני מאמין שעיר טובה נוצרת מאנשים שיוצאים מהבית ,עיר טובה היא עיר שגורמת לאנשים לצאת מהבית. אין סיבה להישאר בבית ולחכות. מי שמנסה מצליח, וגם אם נופלים – תמיד יש עוד פרויקט שבשבילו שווה לקום בחזרה

התחנה הבאה הייתה הלנסקי, שם המשיך טור לבדוק את גבולות הפורמטים המוכרים של חיי הלילה. אם הסטולי חיבר בין בר, אוכל ומפגש חברתי והמיזוארי סימן את המעבר לחללי בילוי גדולים יותר, הלנסקי לקח את רעיון הבר לקצה: מגה־בר עם כ־200 מקומות סביב הבר עצמו, ששילב בין אינטימיות של ישיבה על בר לבין אנרגיה וכמות קהל של מועדון. במידה רבה, הוא היה המקום שסימן את תחילת עידן המגה־ברים בתל אביב. "אני אף פעם לא מסתכל רק על איפה אנשים נמצאים היום", אומר טור. "אני מנסה להבין איפה הם ירצו להיות מחר".

באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים מעביר טור הילוך וקופץ לבריכה של הגדולים. ה”ברקפסט קלאב” סימן את אחת התקופות הפרועות והמשמעותיות בתולדות חיי הלילה של תל אביב: באחת-שתיים בלילה, כשהברים נסגרו, הברקפסט רק נפתח. תל אביב הפכה לעיר לייט נייט. "החגיגת היה נגיש וכולם היו ערים ללא הפסקה ורק חיפשו איפה להמשיך לבלות", נזכר טור לא בלי נוסטלגיה. "לא היה דבר כמו הברקפסט ואני מאמין שגם לא יהיה, כי הברקפסט נולד בנקודה שבה הרשתות החברתיות עדיין לא השתלטו. הקו האנושי-החברתי של תל אביב היה עדיין מוטה ליציאה החוצה: בואו נצא ונראה מי נמצא. לירידה אל המרתף, שהיום כבר יצאה לכולם מהאף, היה אז אפיל מחתרתי של בריחה מהרחוב למקום מסתור. אנשים יצאו כדי לגלות מי נמצא בחוץ ולא עקבו אחרי זה דרך מסך".

תרבות הבילוי בעיר החליטה שלא הולכים לישון לפני שהשמש עולה והברקפסט פעל מדי יום, כל השנה, והפך לבית שני עבור דור שלם של בליינים, אמנים, מוזיקאים ואנשי תרבות, באווירת מי שלא שם לא יודע שהוא קיים.אחרי הברקפסט ובמקביל הגיע "החתול והכלב", שבמקום לשחזר את ההצלחה – לקח אותה אל הקצה: סוג של ברקפסט על סטרואידים. אותו די.אן.איישל מוזיקה, קהילה ולילות שלא נגמרים -אבל בעוצמות גדולות יותר, עם פעילות יומיומית סביב השנה והרחבה של עולם המועדון החוצה, דרך הפקות ענק ואירועים שיצאו מארבעת הקירות של המקום. יחד הם העמידו את תל אביב בשורה אחת עם שאר העולם.

החזון הפך למציאות: להמציא את נחלת בנימין מחדש

במקביל התחיל טור ללטוש עין לתחום המסעדות, מתוך הבנה שיחד איתו גם הקהל מתבגר. "את החתול והכלב עזבתי אחרי עשר שנים בחיי לילה, שבהן החיים והעבודה שלי היו משולבים זה בזה וחיפשתי מפלט. עם הזמן נמאס לי", הוא אומר. "נולדו לי ילדים ולא רציתי להתנהל בשעות האלו ובאווירה הזו. גם במועדון החדש שיקום אני לא רוצה לעבוד שבעה ימים בשבוע. הוא יפעל פעם בשבוע. מי שרוצה שיכוון את עצמו ליום הזה, ומי שלא – שלא יבוא".

אחרי שנים שבהן פעל בלב חיי הלילה, העביר טור את אותה תפיסה גם לעולם הקולינריה. קפה אירופה, שפתח עם שותפיו, לקח את האנרגיה של הבר והמפגש החברתי וחיבר אותה לעולם המסעדנות – אוכל, יין, מוזיקה וקהל שהפכו יחד לחוויה שלמה. יותר מעשור וחצי אחרי שנפתח, הוא עדיין נחשב לאחת התופעות הייחודיות בעיר: מקום שמצליח להישאר רלוונטי, להתפתח ולהמציא את עצמו מחדש בלי לאבד את הזהות שלו.

בהמשך הגיע גם "סוסו אנד סאנס", הבוטקה הקטן שפתח יחד עם השף עומר מילרשהפך לאחת ההתפרצויות הקולינריות הזכורות בעיר. שנים לפני שכל פינה בתל אביב קיבלה סמאש־בורגר משלה, סוסו הוכיח שגם דוכן קטן יכול להפוך למותג ענק עם תורים בלתי נגמרים, קהל מעריצים ושפה שזלגה הרבה מעבר להמבורגר עצמו.במקביל המשיך טור לבחון מחדש גם את אחד הנכסים הכי משמעותיים של תל אביב: הים. עם ה"קאליפסו" ובהמשך בחוף הצוק, הוא היה חלק מהדור ששינה את תפיסת הבילוי בחופים בעיר: ממקומות שהתבססו בעיקר על פונקציונליות של שמש, כיסא וחומוס-צ'יפס-סלט – למקומות בילוי של ממש שמשלבים אוכל, מוזיקה, עיצוב ואווירה. החוף הפך מעצירה בדרך ליעד בפני עצמו.

אני אף פעם לא מסתכל רק על איפה אנשים נמצאים היום. אני מנסה להבין איפה הם ירצו להיות מחר

מתוך אותה תפיסה של זיהוי מקומות לפני שהם משתנים, זיהה טור את הצורך לצאת מאזור רוטשילד ("אני מאוד אוהב את רוטשילד, הוא רחוב יפה אך אין בו הרבה חנויות והמרחק בין אלו שיש לא נותן תחושה שקורה משהו ברחוב"), ויותר מכך זיהה את נחלת בנימין – אז רחוב מרופט שרובו חנויות בדים וסדקית – כסוהו הבא של תל אביב.

"כשהגעתי לכאן רוב החנויות היו עם שלט להשכרה. את חלקן אפשר היה לקבל ללא דמי שכירות, תמורת תשלום ארנונה בלבד, מרוב שהבעלים רצו להיפטר מהנכס. לא היה פה כלום", הוא משחזר ומספר שעבורו קרבה גיאוגרפית בין מקום מגורים לעסקים היא קריטית. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד ורוב המקומות שלי בסביבה הקרובה מסיבות של נוחות וגם כי ככה דברים צריכים לקרות, להיות קרוב למקום שבו שאתה נמצא".

בימי הקורונה המדכדכים, בעיתוי מושלם בדיוק כאשר הרחוב נסגר לתנועה בפורמט מדרחוב טקטי, פתח טור אתפיצה הר סיני ואת "מפגש אסי", בית קפה בוהמייני־נוסטלגי לזכרו של אסי דיין. החלטת העירייה להפוך את נחלת בנימין לרחוב מוטה הליכה באופן קבוע האיצה את מהלך העניינים והחזון הפך למציאות.

כיום יכול טור לעמוד במרכז הכביש, שבערב נסגר לתנועה לטובת רבבות בליינים מדי שבוע, ולהביט בגאווה באקו־סיסטם שנוצר ברחוב – מארג של עסקים, אנשים ואנרגיה עירונית שמזינים אחד את השני ויוצרים יחד חוויית בילוי שלמה: ה-AKAשהפך לעוגן המרכזי והדומיננטי של נחלת בנימין ומאגד בתוכו כמה עולמות בילוי וחללים שונים, פיצה הר סיני, הגלידריה המעולה קווינס, פיפטי אנד וואן, פרדיסו, ברבור ועוד ועוד. זה לא גורם לו לנוח. "מתישהו אנשים יבינו שכל האזור מפארק המסילה דרך אלנבי וכל אזור נחלת בנימין הוא הסוהו של תל אביב וכך צריך להתייחס אליו", הוא מסכם כמי שעדיין מחכה שיבינו את החזון שלו במלואו. "אני מאמין שעיר טובה נוצרת מאנשים שיוצאים מהבית. עיר טובה היא עיר שגורמת לאנשים לצאת מהבית".

טרנדספוטינג: מרמת אביב לקריית אונו ובחזרה לחיי הלילה

מתוך ניסיונו והיכולת לזהות מה הקהל רוצה וצריך והיכן, פיתח טור חוש טרנדספוטינג מתקדם לזיהוי מתחמים עירוניים עתירי פוטנציאל ובעלי קומפוזיציה ייחודית. ההבנה שתושבי שכונות עבר הירקון מעדיפים ממש כמותו לבלות ליד הבית, מובילה אותו אל מרכז מסחרי קטן ברחוב אינשטיין ברמת אביב, כאן הוא פותח סניף של לוקאל בורגר (מחלוצי בשורת הסמאש והפרייד-צ'יקן בעיר והיורשת של סוסו אנד סאנס המיתולוגי), כשלצידה הטרטוריה האיטלקית החדשה,"טרטוריה אונה" שנפתחת בימים אלה ממש, ואולי גם פיצה הר סיני לצידה בעתיד הקרוב.

במקביל לסימון אזורים מתפתחים בתל אביב, העיר שבה הכל החל ושאותה הוא אוהב בלב ובנפש, מחפש טור אזורים חדשים בעלי פוטנציאל להתפתחות גם מחוץ לתל אביב. כך הוא מביא את בשורת פיצה הר סיני למתחם ביג גלילות (וזה, אם שואלים אותו, כנראה רק הצעד הראשון באזור). על מה שיגיע אחר כך הוא עדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה – ומסמן את קריית אונו כיעד קולינרי בהתהוות בעזרת שלוחה של הבר־מסעדה המצליחAKA, ולצדה פיצריה וגלידריה.

בד בבד, כאמור, חוזר דוד טור אל תחום חיי הלילה אותו הוביל לפני יותר משני עשורים, אבל בגרסה מותאמת לשנת 2026, לא מתוך רצון לשחזר את מה שהיה, אלא מתוך ניסיון להבין איך צריך להיראות מועדון נכון להיום.המועדון, מבהיר טור, עדיין בהתהוות, ואם הכל ילך כמו שצריך הוא יקום. לוקיישן כבר יש. "נקווה שהכל יסתדר", הוא מתנסח בזהירות ממרומי ניסיונו. "הברקפסט היה נכון לתקופה שלו, אבל אי אפשר להחזיר תקופה. אנשים השתנו, העיר השתנתה והדרך שבה אנחנו יוצאים השתנתה. האתגר הוא לא להחזיר את העבר – אלא ליצור את הדבר הנכון להיום”.

“כיום תל אביב חיה בעיקר חיי ערב והולכת לישון בחצות”, נאנח טור בצער. “אני מאמין שיש מקום לבנות מחדש תרבות מועדון שמתאימה לזמן הזה, ולהביא את המועדון הכי טוב שהיה כאן אי פעם.לפעמים העיר מתנהגת לפי מה שיש, לא לפי מה שצריך. אם מצליחים ליצור משהו מעניין, טוב ומפוצץ אנרגיה אמיתית – אנשים יבואו.אין סיבה לשבת בבית ולחכות. אני מאמין בעשייה. לפעמים נופלים, לפעמים זה קשה וזה חלק מהעניין. אבל תמיד צריך להמשיך לזוז קדימה – תמיד יש עוד רעיון, עוד מקום ועוד פרויקט שבשבילו שווה לקום בבוקר".

נגמר הזמן: זה בדיוק מה שתוכנית תחקירים בטלוויזיה צריכה לעשות

בואו נדבר לרגע אחד על הדחקה. תופסים אותה כדבר שלילי, או כסוג של ניתוק, אבל יש משהו מאוד אנושי בהדחקה. החיים בישראל, בטח בשנים האחרונות, הפכו להיות מאוד קשים ונראים כמו ערימה של ירידה למקלטים, מילואים בכמויות אסטרונומיות, תחושת כאוס, מחירים בשמיים ובסוף כל אלה גם יריקה קולקטיבית בפרצוף ממי שאמורים להנהיג אותנו. בתוך המציאות הזאת שנכפתה עלינו, יש פיתוי מאוד גדול לברוח, ללכת למקומות ולאנשים שעושים לנו טוב ומאפשרים לנו לשרוד את הקיום הפסיכי הזה, ולהתעלם כמיטב יכולתנו מכל השאר.

>> הדבר הכי נורא בסבב הנוסף מול איראן הוא איך שהתרגלנו לטירוף
>> "אתי": מסך הטלוויזיה פשוט קטן מדי ליצירת המופת של חגי לוי

אבל לצד הרצון הזה יש גם את התפקיד של התקשורת (ובעיקר העיתונות) בחיים שלנו. עם כל הכבוד לרצון שלנו לברוח ולשכוח, בסופו של דבר הסיבה לקיומה של עיתונת היא הרצון לשקף את האמת ולהביא את העובדות – כולל את אלה שלא נוח לנו לשמוע ולראות, כולל כל מה שאנחנו מנסים להסתיר ולהכחיש בכל כוחנו. ובאופן סמלי במיוחד, יום לפני שהמסך של כאן 11 יישטף בסמל ההדחקה המושלם – המונדיאל – מגיע ההפך הגמור מהאסקפיזם: פרק סיום העונה המצוינת של "זמן אמת", תוכנית התחקירים של התאגיד, שעסק בקשר בין חיילי ההגמ"ר (הגנה מרחבית) לאלימות המתנחלים ביהודה ושומרון.

העונה הנוכחית של "זמן אמת" שונה מאוד מקודמותיה: ראשית, היא קצרה יותר – בסך הכל שישה פרקים (עונות קודמות הגיעו ל-24 פרקים, ובאחרונה היו 12); אבל חשוב מכך, וכבר דיברנו על זה בטורים קודמים, היא הרבה יותר אדג'ית כשדמות המפתח בסיפור היא חן ליברמן. היא הגיעה ל"זמן אמת" אחרי תקופה ב"עובדה" (כולל כמה תחקירים מאוד חשובים) ונבחרה להיות המגישה החדשה לצידה של רוני זינגר. הכתבה ששודרה אמש, שהיא חתומה עליה (יחד עם הבמאי נדב בן צור), היא בדיוק השפיץ הזה שלה.

כי אחרי הפרקים על בג"ץ וה-7.10, ואחרי הפרק בשבוע שעבר על הניסיונות להכשיל ולעצור את משפט נתניהו – הפרק הזה היה עליית מדרגה. הוא כלל בחירה בנושא שמאוד לא פופולרי לעסוק בו: שטח ההפקר שמתנהל בגדה המערבית, שבו האלימות של יהודים כלפי פלסטינים הולכת וגוברת כולל פגיעה בחפים מפשע ממש. חלק מהאלימות הזו נכלל בתוך הקונצנזוס כ"לא בסדר". אפילו כוחות מהימין שמרכיב את הממשלה גינו חלק מהפעילות של כנופיות הגבעות. אבל האמת של הפרק הזה (שהשתמש במשחק המילים "קו הגמ"ר") מטרידה הרבה יותר.

התחקיר עסק, כאמור, באותה הגנה מרחבית – הרצון של צה"ל, אחרי 7.10, להגביר את השמירה על היישובים ביהודה ושומרון באמצעות גיוס מהיר של כוחות חצי צבאיים; כאלה שלובשים מדים ומחזיקים בנשק, אבל לא ממש עברו הכשרה צבאית וגם לא ברור ממי הם מקבלים את ההוראות. אותם אנשים שנזרקו מהר מהר לקו האש לאחר האסון הגדול ביותר שקרה לנו, מגיעים לשם לא ממש מגובשים על ידי הצבא – אבל כן טעונים באידיאולוגיה שלהם, שמסתכמת פעמים רבות בניסיון אקטיבי לגרש פלסטינים מהבתים שלהם ולכבוש עוד שטחים.

ליברמן עובדת נהדר בפרק הזה, לא רק באמצעות חשיפת הפרטים והעבודה העיתונאית, אלא גם בראיונות שלה עם המעורבים. היא מסוגלת לדבר גם עם הקורבנות הפלסטינים (כולל ראיון שובר לב עם מועתסם עודה, אבא של אמיר שנרצח על ידי טרוריסטים יהודים), אבל גם עם אדר ורבקה לפאיר, שגרים בעמק שילה ולא מפחדים להצהיר מול המצלמות שהמטרה המוצהרת שלהם היא עוד – לנגוס עוד בכפרים הפלסטינים, להרחיק אותם עוד יותר ויותר, להשתלט על עוד שטח.

מה שהפרק מצליח להמחיש מצוין זה כמה הגישה הזאת אינה נחלתם של שני מתנחלים מטורללים שרצים על הגבעות; זו מדיניות כמעט מוצהרת של ממשלת ישראל ושל הצבא – שרבים מחייליו פועלים כדי ליישם בשטח. המתנחלים, חמושים בנשק שנתן להם צה"ל, מתפרעים, והמפקדים במקרה הטוב נוזפים, במקרה הפחות טוב מעלימים עין ובמקרה הגרוע ממש מאבטחים אותם תוך כדי. גג מגנים את זה כלפי חוץ בתקשורת. ואותם פורעים מטילי טרור לא פוגעים רק בפלסטינים, אלא גם ביהודים שמעזים לא ליישר איתם קו ולהישאר אנושיים בתוך מציאות בלתי אנושית.

כמו בתחקירים רבים של "זמן אמת" השנה, יש סאבטקסט ברור לפרק הזה שלא נאמר מפורשות, אבל זועק מכל שנייה על המסך. כמו ששאל פעם רביד פלוטניק, "מה נשאר אחרי הכעס?"; כולנו עדיין עמוסים מהטראומה של 7.10, של האסון הנורא שחווינו, של האלימות המזעזעת, של האונס והטבח על ידי מחבלי חמאס המתועבים. אנחנו רואים אותן כל פעם כשאנחנו עוצמים עיניים.האנרגיות האלה בוערות בתוכנו, גם יותר משלוש שנים אחרי – אבל מה עושים איתן? המסר המובלע (ולעתים המפורש* של המתנחלים שמצדיקים את ההתנהגות האלימה הזאת הוא "עין תחת עין". ליישר קו עם האויב. לעשות את מה שהוא עושה. לתקוף באכזריות. "להפגין נוכחות". "לייצר הרתעה". ואולי, אפילו, לגרש את הפלסטינים מסביב כליל.

המסר הכולל של העונה הזאת – ועל אחת כמה וכמה בפרק האחרון – היא שאם ניישר קו עם הברוטאליות והזוועתיות של האויב, מעבר לבעיה המוסרית, אנחנו פשוט נפסיד. שהדרך להתקיים באיזור הזה היא שמדינת ישראל תהיה כמה שיותר חזקה – וזה עובר דרך בריתות בינלאומיות, דרך עוצמה כלכלית, דרך שיתוף הפעולה עם העולם ועם השכנים שלנו, וכן, גם דרך הדבר הזה שפעם קראנו לו "מוסר יהודי". הכוח שלנו נבע מכך שאנחנו דמוקרטיה שמנסה, גם בתנאים מאוד קשים, להישאר אנושית ומוסרית.

הדיאלוג שחתם את הפרק, ולמעשה גם את העונה, המחיש את המתח הזה. זו היתה השיחה בחצר הבית בעמק שילה בין רבקה לפאיר לחן ליברמן. לפאיר, כשתינוק על הידיים שלה, מתארת את הנראטיב שלה בכנות מחרידה: "יש את החוק, ויש את מה שמעבר", היא אומרת. "בעולם מתוקן, ברור שאין מקום לאלימות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן, אנחנו חיים במלחמה". שוב, זהו לא טקסט מבודד וגם לא איזו הצהרה מתלהמת. זו משנה סדורה של לא מעט ישראלים היום. משנה שצריך להכיר בה, ולהבין מאיפה היא באה, אבל גם להניף חזק את הדגל ההפוך.

כן, יש מלחמה שם בחוץ ואנחנו צריכים לעמוד על נפשנו ולעשות הכל כדי להגן על עצמנו. אבל כדי להגיע למקום שבו נוכל להגן על עצמנו, אנחנו צריכים לשאול גם מי אנחנו. להסתכל חזק במראה, ולתהות מי משתקף בצד השני שלה. האם מדינת ישראל הוקמה בשביל הפרעות הללו? בשביל בני אדם שמוכנים לקחת את החוק לידיים ולהרוג ערבים רק כי הם ערבים? האם מדינת ישראל הרשמית יכולה לשבת בשקט ולהעלים עין כשכל זה קורה? עד שלא נברר את השאלות האלה עם עצמנו, ולא נעמוד על נפשנו במובן העמוק ביותר, יהיה קשה גם להילחם באויבים האמיתיים מבחוץ.

בחלק אחר, לפאיר מתלוננת בפני ליברמן על תפקוד התקשורת: "איך יש לכם פנים בכלל? איך יש לכם פנים לדבר על צה"ל? איך יש לכם פנים לדבר נגד העם שלכם? אני הייתי מתביישת". וזה לב העניין שנוגע גם ברבדים הרבה יותר עמוקים. שם, ברגע הזה, הרגשתי אחד עם ליברמן שעמדה מולה. כי האמת היא שאנחנו מאוד בעד העם שלנו. מאוד אוהבים את המדינה הזאת. מאוד כואבים כשכואב לה. בדיוק בגלל זה אנחנו מתעקשים לשמור על העקרונות שבשבילם ובזכותם ישראל קיימת – דמוקרטיה, חופש, אנושיות. מי שמציע גרסה אחרת למדינה שאנחנו לא מכירים, שיגיד. נחשוב אם זה באמת הבית שחלמנו עליו.

עם הסטייטמנט הזה, באופן הכי סמלי, הסתיימה העונה העשירית של "זמן אמת", עונה שהזכירה מה תכנית תחקירים אמורה לעשות בטלוויזיה – להעמיד את המראה הלא מחמיאה בפני הצופים ולהגיד את האמת כפשוטה. לא לעגל, לא "לאזן", לא "לרגש". להביא את העובדות כפי שהן, כשהבחירות מתקרבות, זה השירות העיתונאי והאזרחי הטוב ביותר שטלוויזיה ציבורית יכולה לעשות בשבילנו. לתת לנו את העובדות כדי שמהן נוכל להפיק החלטות.עוד מעט פסטיבל ההדחקה של כולנו יתחיל בצפון יבשת אמריקה. וכאמור, חשוב גם להדחיק כדי להישאר שפויים. אבל מדי פעם צריך לזכור שיש מציאות אמיתית שם בחוץ, מעבר להרים. ומתישהו, במוקדם או במאוחר, נצטרך להתמודד איתה או שהיא תדפוק לנו בדלת. כן, גם פיזית.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

יותר פחד מזה? אין: סדרה שהיא יצירה על-דורית על אימה שלא נגמרת

בשנת 1962 הוקרן העיבוד הראשון של "פסגת הפחד", המבוסס על הספר "צוק הפחד" של ג'ון מקדונלד ומספר על אסיר משוחרר שנטפל לעורך דין שלטענתו אחראי לכליאתו. הסרט זכה להצלחה ולימים קיבל בניינטיז עיבוד נוסף של לא אחר מאשר טיטאן הקולנוע מרטין סקורסזה. העיבוד השני הפך לקלאסיקה קולנועית עם רוברט דה נירו בתפקיד הרוצח מקס קיידי, וכעת הוא הופך לסיפור בין דורי על מוסר וצדק שמעלה תהיות על מערכת הכליאה ועל מה שהיא עושה לאנשים בסדרה החדשה של אפל TV.

>> האימפריה ששכחה לשאוג: זאת לא סדרה על כדורגל. זה סיפורה של אומה
>> הי הי הי: אי אפשר לנצח את מייקל ג'קסון. אבל אפשר לצחוק עליו

אם בסרטים וברומן הפוקוס היה על עורך הדין, הפעם מתמקדים באשתו, שבכל הגרסאות הייתה עקרת בית שישבה שם על תקן "אשתו של". הפעם היא עורכת הדין אנה בודן (איימי אדמס) שנלחמת עבור צדק לאנשים שהואשמו בשוגג, ובין היתר ייצגה גם את מקס קיידי (חוויאר ברדם), אדם שהורשע ברצח אשתו ובנו ונידון ל-17 שנות מאסר. כדי לסבך את העלילה, בעלה, טום בודן (פטריק וילסון) עובר לתפקיד התובע הראשי – שמכניס את קיידי לכלא. עם שחרורו, רצף אירועים מוזרים מתחיל בבית המשפחה ונראה כי כולם קשורים איכשהו בקיידי, שמנצל את הידע המשפטי שצבר בבית הכלא כדי לחמוק מהרשויות.

תוספת חדשה למשפחת בודן היא הבן הצעיר, זאק, שמוסיף בנוכחותו נפח דרמטי גם לדמויות של הילדים. בעוד שנטלי, האחות הבכורה היא החכמה והאחראית, זאק הוא הבעייתי והמרדן. בסרט הבת הייתה מצד אחד נערה עם קראש וכעת מדובר בנערה שקורסת תחת ציפיות ההורים, לפחות כך זה נראה בשני הפרקים הראשונים. עם זאת, האחריות הכי גדולה נופלת על ברדם, שנכנס לנעליים גדולות מאוד.

להיכנס לנעליים של רוברט דה נירו זאת בהחלט משימה לא פשוטה. מדובר בשחקן ענק שביצע תפקיד מצוין ולהתחרות בו זה לא בהכרח רעיון טוב. אבל ברדם לא מנסה לחקות את דה נירו וזה לגמרי עובד. הוא מביא טייק מעניין לדמות, ובניגוד לסרטים, שאלת החפות שלו הרבה יותר מוטלת בספק וכל הסיפור הופך להרבה יותר מורכב, כי אנחנו לא תמיד בטוחים מי הרע בסיפור הזה. הוא לא הנבל הראשון שברדם מגלם. הבולטים בהם הם כמובן אנטון צ'יגור ב"ארץ קשוחה" של האחים כהן והוא אפילו היה נבל ג'יימס בונד לא רע כששיחק את ראול סילבה ב"סקייפול", אך כאן הוא הרבה יותר משוחרר.

שאלת החפות, לצד המשחק המצוין של ברדם ואדמס, הצליחה לערער אותי כצופה. לא ידעתי למי להאמין, למרות שראיתי כבר את הסרט של סקורסזה, שהפיק את הסדרה יחד עם סטיבן ספילברג.הטאץ' של סקורסזה בהחלט מורגש בסדרה, גם באופן הצילום וגם בנגטיבים שמופיעים בסדרה ומייצרים אימג'ים נדירים לטלוויזיה. העיבוד המודרני אמנם עושה חסד עם היצירה של סקורסזה, אך כתוצאה מכך פטריק וילסון נדחק הצידה לפחות בפרקים הראשונים, וזה די מצער כי מדובר בשחקן די קצת אנדרייטד שכיף לראות על המסך, וצריך לקוות שבפרקים הבאים הוא מקבל קצת יותר זמן מסך.

דבר נוסף שהסדרה עושה היטב היא הגברת ה-Shock Value. כשהסרט המקורי יצא בשנת 1962, הנושאים שהוצגו בן נתפסו כקשים מאוד. בשנת 1991 סקורסזה הציג מספר סצנות גרפיות קשות שהתבלטו גם אז באכזריותן. הפעם יוצר הסדרה, ניק אנטוסקה, מרחיב את הסיפור ומראה איך אימג' של רגל עם אצבע כרותה יכול להיות מזעזע כמו סצנת קרב אלימה ומדממת במיוחד בבית כלא. שתי הסצנות האלה קשות במיוחד ושתיהן מפורטות ומבחילות יותר מכל תוכן אחר שהיה אי פעם בשירות של אפל TV.

הגרסה הזאת של אפל ל"פסגת הפחד" היא עיבוד עכשווי מעניין לסרט מאוד מוצלח, והיא מצליחה לשמור על מה שהפך את העיבודים הקודמים לכל כך מצליחים – אפקט הזעזוע, מתח מצמרר, אימג'ים אמנותיים מעניינים וקאסט מוצלח. על הדרך העיפו את היחס המיזוגני והמקטין שהדמויות הנשיות קיבלו בגרסאות הקודמות והעלו את היצירה למעמד בין-דורי, כשבכל פעם יוצר אחר מבקר את היצירה ומבטא בה את רוח התקופה. כמעט כמו תיאטרון טלוויזיוני.
>> "פסגת הפחד" // Cape Fear // עונה אחת 10 פרקים (שניים כבר באוויר, פרק חדש כל יום שישי) // עכשיו באפל TV

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: כשהסיפור האמיתי מתערבב במבוסס על סיפור אמיתי

כנראה שאין שובע לרעב האנושי לשמוע על עוד רצח מזעזע והאנשים מאחוריו. תעשיית הדוקו רצח התרחבה לתעשיית "מבוסס על סיפור אמיתי", ואז אובססיה לרוצחים, ובקרוב גם עשה זאת בעצמך רצח. וחברות הסטרימינג כבר למדו שאם יש רצח עסיסי לנעוץ בו שיניים, אז שווה לנצל אותו עד הסוף, וזה בדיוק מה שבנטפליקס עשו עם הרצח של רייצ'ל ניקל, שזיעזע את אנגליה בשנת 1992, וזכה ללא פחות משני גלגולים חדשים שעלו השבוע לנטפליקס – האחד בדמות סרט דוקו, והשני כמיני סדרה בת 3 פרקים.

ראשית, בואו נתחיל בעובדות. רייצ'ל ניקל היתה אם צעירה שטיילה עם בנה בן השנתיים ליד ביתה בפארק הציבורי וימבלדון קומונז, ונדקרה באכזריות 49 פעמים, כשהעד היחיד לאירוע היה בנה. החקירה המקורית הובילה למעצר של אדם אחד, שהתגלה מאוחר יותר כחף מפשע, והתיק הוזנח ונשכח לאורך השנים, כשרק כעשור לאחר מכן התפתחויות חדשות הובילו לפתיחתו מחדש ולא נספיילר מכאן והלאה, כי עבור זה יש את הדוקומנטרי "תיק הרצח של רייצ'ל ניקל", שיגלה לכם הכל על האירוע המחריד. אבל אם זה לא מספיק, בשביל זה קיימת המיני סדרה.

"העד", שאורכת 3 פרקים בני קצת פחות משעה, משחזרת באופן נאמן להפליא למקור (כמו שידע כל מי שיצפה בדוקו), ומתמקדת בין היתר במערכת היחסים הייחודית שנרקמת בין האב שנותר לבן שלא זכר, ובניסיונות המשטרה לדלות מידע מילד בן שנתיים. בדומה לדוקו, גם הסדרה תופסת את קפיצת הזמן לעשור אחר כך, ומציגה את הסיפור (כמעט) במלואו – אל דאגה, מה שחסר תמיד אפשר להשלים בויקיפדיה. מדהים כמה אפשר לסחוט מרצח אחד. כשירצחו אותנו, אנחנו מקווים שלפחות ישיקו מזה פרנצ'ייז שלם, כולל מרצ'נדייז.
"העד", 3 פרקים, "תיק הרצח של רייצ'ל ניקל", עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מרחב אינסופי של פלאות ופארק קצת פרוע. העיר של איריס פשדצקי

>> איריס פשדצקי (למה שלא תעקבו) היא מנהלת קפה וגלריית המקרר, חלל לאמנות עכשווית תת־קרקעי שפועל במתחם שהיה בעבר בית הקירור של השוק הסיטונאי של תל אביב. היא אוצרת פרויקטים חברתיים וקהילתיים, מבשלת תבשילים טבעוניים ואופה מאפים לבית הקפה. בימים אלה ועד ל-19.6 מוצגת בגלריה תערוכת היחיד של פטריסיה אודונובן שאצרה פשדצקי, "בין העיפרון לסכין" – תערוכה יפה וכואבת של עבודות חיתוך נייר מהעשור האחרון בהשראת קפקא, קלייסט, ילדות, שיר אכדי עתיק וזכרונות מבית חולים פסיכיאטרי, והזדמנות נדירה לראות בגלריה את עבודות אמנות הצללים של אודונובן שהוצגו בעשורים האחרונים בעיקר במופעי תיאטרון צלליות.אתם רוצים לראות את זה.

>> גן עדן לתבלינים והדבר הכי קרוב לפאב // העיר של עומר בולנז'ר כהן
>> מרחב קווירי גאה ומקום להרגיש בו שייכות // העיר של אמירה תורתי
>> חנות שרוצה בה הכל וחייט שמגהץ שטרות // העיר של אפרת שטיגליץ

1. פארק החורשות

גיליתי את הפארק הזה בזכות גן היער של בתי, וזה אחד האזורים הבאמת אהובים עליי בעיר. קודם כל, זה מרחב גדול, פתוח וירוק ליד הבית. יש שם כמות לא נורמלית של דררות, עצי אורן, גינת מאכל, כמה עצים אהובים כמו עץ תות אוזבקי ועץ שעועית הגלידה. הפארק הזה לא מהונדס וממושמע לגמרי, והוא עוד קצת חופשי ופרוע; באביב יש בו שפע של פריחה. החורשות הן גם בית ללא מעט גני יער, ויש לנו הזכות להיות חלק מקבוצת הורים שמקיימת גן כזה. בקצה הגן נמצאת הכנסייה הרוסית, מרחב שקט עם גינות מטופחות וטווסים.

2. קריית המלאכה

ברור שקריית המלאכה. מתחם הרחובות שבין הר ציון לשוקן, וגם מעבר אליהם, עמוס בגלריות, מרחבי תצוגה והופעות, סטודיואים והמון אמנות.

3. הים

החוף הקרוב אליי הוא חוף העלייה, ואני משתדלת להגיע לשם בכל הזדמנות, אבל בעיקר בחורף.

4. הגלריה לקפה – אילן אזולאי

אילן קולה את הקפה הטעים של בית הקפה של המקרר, והוא גם טכנאי של מכונות קפה. תמיד בא לעזור, גם בשעות מוזרות, תמיד עם חיוך ועם סיפורים. ממש לאחרונה הוא עבר ליד המקרר, לרחוב לינקולן,ופתח שם את הגלריה לקפהשהיא מקדש לקפה ולמכונות קפה.
>> לינקולן 10 תל אביב

5. המקרר

המקרר אהוב ליבי, מרחב אינסופי של פלאות. הגעתי לשם לפני עשר שנים, והחלל הזה עדיין מפעיל ומרגש אותי. חללי תצוגה, גלריות לאמנות פלסטית, מרחב קהילתי, ביקורים של בתי ספר, בית קפה, ספרי שירה ואמנות, אירועי פרפורמנס ומוזיקה, יריד של דוכנים קטנים. זה עולם מקביל שנמצא מתחת לעיר ונותן אלטרנטיבה למה שיש מעליה. אני אוהבת שאנחנו במרכז העיר, אפילו שזה בשולי עולם האמנות, ע"ע קריית המלאכה; מחפשת את הדיאלוג עם הקהילה ועם האנשים שסתם באו לשתות קפה ונגלה להם עולם.
>> החשמונאים 90 תל אביב (בקצה השביל שמאחורי דוכן מפעל הפיס)

מקום לא אהוב בעיר:

צומת הביוב
בין רחוב לבנדה לראש פינה יש צומת שהיא פשוט תמיד מסריחה, אין דרך אחרת לומר את זה. אני עוברת שם הרבה עם אופניים מקריית שלום למקרר. זה אחד הרחובות היותר עצובים של העיר, ותמיד-תמיד ניחוחות של ביוב. אצלנו במשפחה הוא קיבל את השם צומת הביוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "שנת אפס", שמוצגת במוזיאון תל אביב, גרמה לי לחשוב על אמנות בתקופות מרות ועל מהי האמנות המנוונת של היום. אני מחפשת אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"לכסות מפני המר של העולם", ספר שירים של כנרת פולק, ילידת קיבוץ סעד בעוטף, על חוויית הגלות והמרחק מהבית אחרי 7.10; ספר על כאב וחיפוש אמונה, וגם על איך כותבים ומדברים טראומה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שמנסה להציל את התשתיות, את הממסד הציבורי, את החינוך, את המשאבים הציבוריים. אני אוהבת אתלובי 99, אבל באמת שיש מספיק עבודה לכולם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בנות גלריה אלפרד. הגלריה השיתופית הוותיקה נסגרת בגלל שינויים במדיניות התמיכה של משרד התרבות. גם גלריה המקרר, כמו כל הגלריות הלא־מסחריות, נמצאת בהישרדות מתמדת ומבוססת על הקהילה שבתוכה היא חיה. הסגירה של אלפרד מאוד מצערת ברמה האישית – ראיתי שם הרבה תערוכות טובות – אבל מאוד מטרידה עקרונית: איזו חלמאות היא להפסיד כזה משאב ציבורי יקר, שמבוסס כולו על התנדבות של אמנים ואמניות, בגלל מערכת של קריטריונים שלא יודעת לכמת שורות ערך כאלו. אובדן לעיר.

מה יהיה?
הולכים אל הלא נודע. אבל התערוכה של פטריסיה אודונובן,"בין העיפרון לסכין", מוצגת עד 19.6 בגלריה במקרר, וזו הזדמנות יוצאת דופן לראות את האמנית המופלאה הזו בגלריה ולא בתיאטרון. מוזמנות.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?